בעזרת ה' יתברך

בית הכנסת מתקופת החשמונאים ביריחו

אהוד נצר, יעקב קלמן, רחל לוריס

פרק ראשון

ארמון החורף של החשמונאים, מצוי במערב בקעת יריחו, סמוך לנקודה בה מגיע ואדי קלט (נחל פרת) אל הבקעה. הארמון נתגלה לראשונה בשנת 1973 במהלך חפירות שנערכו על ידי משלחת האוניברסיטה העברית בירושלים ונוהלו ע"י אהוד נצר, חפירות שנמשכו מדי שנה עד לשנת 1987. בשנים אלו נחשף כאן על שטח של כ-40 דונם ארמון נרחב שכלל מבנים רבים ומגוונים מן התקופה החשמונאית, מכלול שניתן להבחין בו בשבעה שלבי בנייה.

בשלב הראשון, קרוב לוודאי בימי יוחנן הורקנוס הראשון, נבנתה חווה חקלאית גדולה (ה"אחוזה המלכותית"). האחוזה הושקתה באמת מים שנבנתה במיוחד לשם כך ומקורה במעיינות ואדי קלט. באחוזה גידלו את שיחי האפרסמון הנודעים (Opabalsemum) שמהם הפיקו חומרי גולם לתעשיית בשמים ותרופות, ועצי תמר, גידולים שהיוו מקור הכנסה כספית לא מבוטלת למלכים החשמונאים, ולאחר מכן גם להורדוס ולבני ביתו. בשלב השני נבנה, על ידי אותו המלך, ארמון החורף הראשון שהיה ממוקם בין החווה ולבין אחד מיובליו של ואדי קלט. בשלב השלישי הוקם בצד הארמון, הפעם בידי אלכסנדר ינאי (בנו של הורקנוס), מכלול מפואר ובמרכזו שתי בריכות שחייה. (כ-70-60 שנה לאחר מכן הוטבע בבריכות אלו אריסטובולוס השלישי, במצוותו של הורדוס המלך). בעת ובעונה אחת עם בניין מכלול הבריכות נבנתה אמת מים ארוכת טווח שניה, שמקורה במעיינות נערן ועין עוג'ה, אמה שנועדה בעיקרה להרחיב את שטחי האחוזה המלכותית. בתחום הארמון עברה האמה דרך מכלול הבריכות והמשיכה מזרחה, עד לנקודה שבה מצויים מתקנים שנועדו לעיבוד פרי האחוזה. בין מכלול המתקנים החקלאיים (שכונה על ידינו בשם האזור התעשייתי) ובין מכלול הארמון נבנתה לאורך האמה, (עוד בימי אלכסנדר ינאי או לאחריו), שורת בניינים בהם התגוררו, כך ניתן להניח, בכירי העובדים באחוזה כמו גם בארמון. (בקצה המערבי של טור בניינים זה, ממש בשולי מכלול ארמונות החורף של החשמונאים, נחשף בית הכנסת המהווה נושא מאמר זה.) בשלב הרביעי בהתפתחותו של הארמון החשמונאי "קבר" אלכסנדר ינאי את הארמון שבנה אביו והקים על גביו ארמון מבוצר שהיה מוקף בחפיר. בשלב שלאחר מכן (החמישי) בנתה אלמנתו, המלכה שלומציון, את צמד הארמונות התאומים ומכלול ארמון החורף הגיע בפועל למלוא היקפו. בשני השלבים האחרונים, השישי והשביעי (ימי יוחנן הורקנוס השני, אחיו אריסטובולוס השני מתתיהו אנטיגונוס, אחרון המלכים החשמונאים), נתווספו אל מכלול הארמון רק מבנים בודדים ונערכו בו שינויים קלים בלבד.

בית הכנסת הינו בניין הכולל מספר חדרים וביניהם אולם בסיליקלי. חלקים מבניין זה כבר נחשפו בשנת 1987 אך בעקבות נתונים חדשים שעלו בעת עבודות שערכנו בארמון השני של הורדוס, בסוף שנת 1997, החלטנו להשלים את חשיפת הבניין, שקדם בבניינו לימיו של הורדוס. בניין בית הכנסת, שהיה כ-28 מ' באורכו וכ-20 מ' ברוחבו נבנה בסמוך, ונמוך קמעה, לאמת המים מנערן שנ"ל. הכניסה אל בית הכנסת, שנבנה בכמה שלבים, הייתה מדרום. בחלקו המזרחי וככל הנראה הקדום יותר של הבניין נחשפו כחמישה חדרים שנבנו משני צידי חצר. בחלקו המערבי של הבניין מצוי האולם הבסיליקלי (שגודלו היה 11.1x16.2 מ') ואשר היה מוקף אומנות וסטווים מכל ארבעת עבריו בצד האולם, כלפי דרום, מצויים מקווה טהרה ושני חדרים נוספים אשר ככל הנראה שימשו לרחצה. אל האולם הבסיליקלי נתווסף, במרוצת השנים, חדר נוסף שנפתח אליו לכל אורכו ובו ספסל רחב בצורת האות "ח" אין כל ספק בכך שהספסל הרחב שימש לסעודות ואת החדר בו ניצב ניתן לכנות "טרקלין".

כמו במרבית בנייניי מכלול ארמונות החורף ביריחו, ובכללם ארמונותיו של הורדוס, נבנו קירות בניין בית הכנסת מלבני בוץ על גבי יסודות של אבני שדה וחלוקי נחל. בחורבות הבניין יכולנו להבחין במפולות לבני בוץ ולפחות בקטע אחד הן שרדו באתרן. אין לנו ספק בכך שהבניין היה מלכתחילה מטויח כולו בטיח סיד לבן. מתוך הכרות יסודית של הבניינים ביריחו, כמו גם במצדה, ניתן לקבוע כי במערכים המלכותיים השימוש בטיח משקף את אופי השימוש במבנה (או בחדר). ולדוגמה, חדרי ארמון או לשכות היו מטויחים בטיח סיד לבן ולעומתם מחסנים או חדרים למלאכות שונות היו מטויחים בטיח בוץ. לקטגוריה האחרונה יש לשייך את המבנה במצדה (חדרים 1042 ו 1043) שהפך בימי הקנאים לבית כנסת. בשלב הקמתו שימש המבנה, ככל הנראה, כאורווה והיה מטויח (כלפי פנים) בטיח בוץ.

לכשנבנה אולם בית הכנסת נכללו בו 12 אומנות -- 5 בצפון ובדרום ו 3 במערב ובמזרח. החתך האופקי של האומנות היה 90x80 סמ' במידותיו. (נציין כי ביצוע האומנות לא הצטיין בדיוק רב.) האומנות, ששרדו לגובה של כ-80 סמ', נבנו מאבני שדה שלוכדו בטיט על בסיס בוץ והיו מטויחים בטיח סיד. לא מן הנמנע כי בחלקן העליון היו האומנות בנויות מלבני בוץ. המרחק בין האומנות היה 2.25 מ' בטור הארוך ו 2.75 מ' בטור הקצר. בין האומנות מצוי קיר ברוחב של כ-50 סמ' שהדופן הקדמית שלו (הפונה אל אולם התווך) שקועה כ-50 סמ' מן הדפנות הקדמיות של האומנות. חשוב לציין כי בעוד ובמרבית האומנות שרד טיח סיד על דופנותיהן הקדמיות והצדדיות החל ממפלס רצפת אולם התווך וכלפי מעלה הרי בכמה מן האומנות שרד טיח סיד בדופנותיהן האחוריות שתחתיתו היתה מעל לקיר שתואר לעיל במפלס המצוי כ-50 סמ' מעל רצפת אולם התווך. נתון זה בצרוף נתונים נוספים (שרידי רצפת סיד על גבי חלוקים בסטיו המערבי או המערך בסמוך לדלת הכניסה שיתואר להלן) הביא אותנו למסקנה שמפלס רצפת העזרות היה בגובה ראש הקיר הסמוך אל האומנות, קיר אשר בפועל שימש גם כספסל. מצב שונה עשוי היה להתקיים בסטיו המערבי בו היה קרוב לוודאי ספסל נוסף לאורך הקיר, (ספסל שפורק עם הוספת הטרקלין, זאת על פי התיקון שנערך לאחר מכן ברצפה) ובסטיו הצפוני בו עשויים היו להיות שני ספסלים נוספים (ס"ה שלושה) אשר פורקו בשלב כל שהוא, אך אין בכך וודאות.

בתחום אולם התווך עצמו לא שרדו כל קטעי רצפה בנויה. המפלס שנחשף הוא של אדמה כבושה אך אנו מניחים כי מלכתחילה עשויה היתה להיות כאן רצפת סיד או רצפה בנויה אחרת שפורקה (או שלחליפין כיסו מחצלאות את הרצפה). את מפלס הרצפה המקורית של אולם התווך מייצגת סיומת תחתית שכבת טיח הסיד ששרד על גבי האומנות (בדפנות שפנו אל האולם ונ"ל), שהיתה חתוכה בקו ישר ובמפלס אחיד.

הכניסה אל האולם היתה ממזרח, מתוך החצר שנ"ל. מאחר ומפלס החצר היה בגובה דומה לרצפת אולם התווך היה צורך במספר מדרגות לשם עליה אל הסטווים. לשם כך הונחו במפתן הדלת אבני גזית ששימשו כשתי המדרגות הראשונות. המדרגה האחרונה, (בפועל שתיים, האחת כלפי ימין והשנייה כלפי שמאל), היתה בנויה מאבני שדה. במרוצת השנים חלה כאן שקיעה ועל גבי שתי המדרגות המקוריות התחתונות הונחו מדרגות חדשות.

את אולם בית הכנסת חוצה, לרוחבו, תעלת מים שמקורה באמת המים מנערן, שבצידה נבנה הבניין. אל התעלה נלווית בריכת מים זעירה המצויה בתחום הסטיו הצפוני מקרקעית הבריכה הזעירה נמשכת התעלה ישירות כלפי דרום, עד מחוץ לתחום האולם בו היא מסתיימת במקווה הטוהרה מערך המים שתואר כאן לא שרד בשלמותו ולא מן הנמנע הוא כי במקור היתה כאן בריכה זעירה נוספת, אך דומה כי המערך שהוקם כאן נועד לאפשר דליית מים (אל תוך ספל או קערה, לדוגמא), על ידי מי ששהה באולם.

בפינת האולם הצפון מזרחית נחשפה גומחה שרוחבה ועומקה כ-1.5 מ'. רצפת הגומחה היתה בגובה רצפת אולם התווך אך מאחר וגבלו בה הסטווים המזרחי והצפוני, שרצפתם היתה גבוהה ב 50 סמ' מרצפת האולם, נבנו שני קירות תמך זעירים שיצרו מעין רחבה בקדמת הגומחה. קירות הגומחה וכן שני קירות התמך טויחו אף הם בטיח סיד לבן. דומה כי מלכתחילה מילא את חלל הגומחה רהיט עץ. (שרידי שכבה דקה של אפר שנחשפה על רצפת הגומחה עשויים להעיד על כך.) לאחר מכן נבנה אל תוך חלל הגומחה מבנה בנוי מאבנים ובוץ שהיו לו שתי קומות. במפלס התחתון התקיים תא, שמידותיו 150x80 סמ' וגובהו 60 סמ', אשר הכניסה אליו במרכזו היתה באמצעות פתח זעיר (30 סמ' רוחבו ו 45 סמ' גובהו) פתח שטויח אף הוא בטיח סיד. (נציין כי משני צידי הפתח, בתחום הרחבה שלפני הגומחה, הונחו לוחות אבן ) תקרת התא, שלמעשה לא ניתן היה להיכנס אליו, היתה עשויה מלבנים או מבוץ, בצורת קשת רדודה.

הכניסה אל התא העליון, שממדיו היו 1.5x1.2, היתה ברוחב של 65 סמ'. כאן שרד אך ורק הסף שהיה סמוך לפינה הדרום מזרחית של התא. רצפת התא עצמו שהיתה מכוסה בטיח סיד, קרסה יחד עם תקרת התא התחתון. מאחר ורבים מן השברים שרדו במפולת ניתן לשחזר בחלקו האחורי של התא העליון שתי מדריגות (וראה שרטוט משוחזר של התאים). יש מקום להניח כי התא העליון נועד לאחסנת ספרי תורה בעוד והתא התחתון עשוי היה לשמש כמקום לגניזה. אנו משערים כי מעל לרחבה הזעירה שהתקיימה בקדמת הגומחה, ואשר רצפתה היתה בגובה רצפת אולם התווך, היה מונח במקור לוח עץ, שהיה זהה במפלסו לרצפת הסטווים. לוח טנטטיבי זה, שנשען בוודאי על שני לוחות האבן שנזכרו לעיל, סגר את התא התחתון ואפשר גישה נוחה אל התא העליון.

הוספת הטרקלין אל אולם בית הכנסת, שהיוותה מעין ניתוח בבניין, חייבה מספר פעולות. במהלכן פורקו מרבית הקיר המערבי; קטע באורך של כ-5 מ' מן הקיר הדרומי; קטעי מערכת הגג הסמוכים להם; וכן האמנה האמצעית, מבין השלוש, שבטור המערבי. אנו מניחים כי הכוונה המקורית של הבנאים היתה למקם את הטרקלין אל מול מרכז האולם, אלא שכאן ניצבה האמנה האמצעית שהיתה מהווה, במקרה זה, מטרד חזותי ליושבים בטרקלין. הבנאים בחרו בפתרון של פשרה: הטרקלין הוזז כ-2.7 מ' דרומה מציר האמצע של האולם בעוד והאמנה הוזזה 1.1 מ' צפונה ממקומה המקורי. בפתרון שנתקבל, גם אם הוא במידה מרובה מעוות מן הבחינה האדריכלית, התקיים קשר עין טוב למדי בין היושבים בטרקלין ולבין היושבים באולם. הספסל עצמו, דמוי האות "ח", היה 1.4 מ' ברוחבו, בנוי מאבני שדה ומטויח בטיח סיד. חלקו העליון של הספסל לא שרד אך יש להניח שגובהו המקורי היה כ-50 סמ'. בין הספסל והקירות שתחמו אותו מאחור נותר רווח של כ- 75 סמ' שנועד לאפשר הגשת אוכל לסועדים. ראוי לציין כי הרצפה שהונחה בתוך התחום הפנימי של הספסל, ואשר נשתמרה, בשלמותה היתה רצפת טיח סיד שהונחה עם שיפועים קלים כלפי המרכז. פרט זה מחזק לדעתנו את ההנחה כי כאן נערכו סעודות של ממש. מצפון לטרקלין נחשף חדר משולש (2.2x2.2 מ' מידותיו) שגם הוא נתווסף אל האולם בעת ובעונה אחת יחד עם הטרקלין וככל הנראה שימש כמטבח. בפינה היחידה בחדר משולש זה שיש לה זווית ישרה נמצא משטח מוגבה בנוי לבני בוץ ועליו סימני אש. יש להניח כי כאן ניתן היה לבשל תבשילים.

לאחר שתיארנו את אולם ההתכנסות נתייחס בקצרה אל יתר חלקי הבניין. מדרום לחצר, שגודלה היה 5.1x9.0 מ', נמצאו שני חדרים אשר אחד מהם שימש כחדר הכניסה אל הבניין. בחצר עצמה, בצמוד לקיר הדרומי ומעל למפלס הרצפה, נחשף אגן זעיר למים שנבנה מלוחות אבן. רצפת החצר היתה של עפר כבוש. מצפון לחצר נמצאה יחידה שכללה חדר מרכזי, 5.3x4.8 מ' גודלו, שאליו נפתחו 3 חדרים, שניים מצפונו ואחד מדרומו. בין שני החדרים שמצפון נתגלה חדר זעיר, ללא פתח, ששימש בוודאי לצורכי אחסון. מדרום לאולם בית הכנסת נמצאה יחידה ובה שלושה חדרים ופרוזדור שקשר ביניהם ולבין החצר. שני החדרים הראשונים, מכיוון החצר, היו זעירים בגודלם ועל פי השרידים הבודדים היו קשורים בצורה זו או אחרת במים (חדרי אמבטיה?). מצב ההרס החלקי מקשה על קביעה ברורה בנדון. (משני החדרים יוצאות תעלות ניקוז בכיוון החצר.) בחדר השלישי והגדול מביניהם נחשף מקווה טוהרה בעל שתי בריכות. הבריכה האחת, הקרובה יותר אל החצר (2.2x2.6 מ' מידותיה ו 3.2 מ' עומקה), היתה מדורגת ואילו השנייה ששימשה כאוצר (2.5x2.6 מ' מידותיה, ועומקה זהה לקודמתה) היתה ללא מדרגות. בין שתי הבריכות, בראש הדופן המשותפת, היה קשר בצורת תעלה -- סידור נפוץ במקוואות יריחו שמן התקופה החשמונאית. מקווה טוהרה זה, בעל שתי בריכות, הוא מדגם שמוכר בכ-10?? דוגמאות נוספות באתר ארמונות החורף שביריחו, כאשר כולן, להוציא אחת, שייכות לתקופת בית חשמונאי.

את הקמת האמה מנערן, על ידי אלכסנדר ינאי, יש לתארך לשנת 100 לפנה"ס לערך. זהו הגבול העליון להקמת טור הבניינים שליווה את האמה בקטע שבין הארמון ולבין "האזור התעשייתי". השלב הראשון של בית הכנסת נתווסף אל טור בניינים זה ככל הנראה מספר שנים מאוחר יותר. את השלב השני והעיקרי בבניין בית הכנסת (הוספת האולם והמקווה) יש מקום לתארך לימיה של המלכה שלומציון ואת הוספת הטרקלין שוב מספר שנים לאחר מכן. את הקמת שני השלבים האחרונים והמשמעותיים אנו מייחסים על כן לפרק הזמן שבין 75 ל 50 לפנה"ס, לערך. הבניין, מכל מקום, נהרס ברעידת האדמה של שנת 31 לפנה"ס שהביאה לחורבנו של כל המכלול החשמונאי. מספר שנים לאחר מכן הקים הורדוס על חורבות הארמון, כמו גם על חורבותיו של בניין בית הכנסת, את ארמונו השני ביריחו. הממצא החומרי שנחשף בתחום בית הכנסת איננו רב אך גם המעט שנתגלה (בעיקר בתוך מקווה הטוהרה ובקדמת הגומחה שבאולם בית הכנסת), מכל מקום, תואם תאריכים אלו. * * *המשך...