בעזרת ה' יתברך

ארמונות החשמונאים והורדוס

פרופ' אהוד נצר ז"ל - המכון לארכיאולוגיה, האוניברסיטה העברית

פרק ראשון

האחוזה המלכותית וראשיתו של אתר ארמונות החורף ביריחו

מדרום לעיר יריחו של היום, סמוך לדרך העתיקה היורדת מירושלים לאורך ואדי קלט, מצוי אתר נרחב שהיה מוכר בעבר בשם "תולול אבו אל-עלייק", אשר לדעת.כל החוקרים שסקרו את בקעת יריחו החל מן המאה שעברה שכנה בו יריחו של ימי הבית השני, או "יריחו של הברית החדשה", כפי שחלקם קראו לה. השם תולול אבו אל-עלייק נגזר משני תלים העומדים משני צדיו של ואדי קלט, הצפוני והדרומי. מרבית החוקרים קשרו את צמד התלים הללו עם שני המבצרים שהרס פומפיוס לאחר כיבושה של ארץ-ישראל, בשנת 63 לפנה"ס. הם התבססו על דיווחו של ההיסטוריון סטרבון המספר על מבצרי ה"טירנים" אשר שמרו על הדרכים ליריחו, ואשר נהרסו בידי המצביא הרומאי.

הארכאולוג הראשון שחפר בתולול אבו אל-עלייק היה צ'רלס וורן, בשנת 1868. וורן "האגדי" מוכר בעיקר בזכות מחקריו באזור הר הבית שבירושלים. במסגרת חפירות שביצע באותה שנה בתשעה תלים בבקעת יריחו במטרה לאתר את יריחו בימיו של יהושע, ביצע גם בראש שני תלים אלו חפירות מצומצמות. לאחריו עבדו על ראש אותם שני התלים, הארכאולוגים הגרמנים א' סלין וק' ווצינגר. שניים אלו היו חברים במשלחת שאת עיקר מאמציה הקדישה למחקר התל הקדום ביותר שבבקעת יריחו, תל א-סולטן, מקומה של יריחו בימיו של יהושע. את מחקר האתר הסמוך לוואדי קלט חידשו בשנת 1950 ג' קלסו וד' ברמקי, שני ארכאולוגים אמריקנים, ושנה לאחר מכן חקר את האתר ארכאולוג נוסף מארצות הברית, ג' פריצ'ארד.6 במחקר אחר של שני התלים חשפו המשלחות מארצות הברית שרידי בניינים מפוארים המצויים מדרום לוואדי קלט, כולם מתקופתו של הורדוס.

את המחקר הנרחב ביותר של האתר עשה אהוד נצר, החל מראשית שנת 1973, מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך העבודה התברר כי אכן הייתה כאן פעילות אינטנסיבית בסוף ימי הבית השני, אך בפועל לא הייתה זו העיר יריחו של אותה התקופה אלא מכלול של ארמונות חורף שהיה סמוך אל העיר. העיר יריחו של אותם הימים, מכל מקום, לא הייתה מרוכזת במקום אחד, אלא פזורה, כעיר גנים. מכלול ארמונות החורף, שהתפתח בשלבים, היה תחילה בשימושם של המלכים החשמונאים, ולאחר מכן בשימושם של הורדוס ובניו.

תחילת פעילותם של החשמונאים במערב בקעת יריחו הייתה בתחום הפיתוח החקלאי. בתחום העיר הנוכחית מצוי מעיין עין א-סולטן ולידו התפתחה יריחו העתיקה. מימי מעיין זה היו מנוצלים בוודאי כולם לצורכי חקלאות ערב התקופה החשמונאית. לעומת זאת דומה כי שפע המים שנבעו מן המעיינות הרבים שבסביבת בקעת יריחו, בוואדי קלט ובאזור נערן, היו מנוצלים רק בחלקם. המעיינות הראשונים אשר במימיהם נעשה שימוש אינטנסיבי במסגרת הפעילות החדשה, היו שלושת מעיינות ואדי קלט: עין פרה, עין פוואר ועין קלט. החשמונאים בנו על הדופן הצפונית של הוואדי אמת מים שריכזה את מימי שלושת המעיינות החל במעיין הגבוה מביניהם, והעבירה אותם למערב הבקעה היעד של האמה היה שטח של כ-450 דונם אשר מעתה ואילך שימש כחווה חקלאית -- "האחוזה המלכותית".

בסקרים ובחפירות שנעשו במהלך השנים נתגלה חלק גדול מן התשתית של האחוזה המלכותית שהייתה מוקפת חומת גדר וכללה כמה מתקנים חקלאיים. על פי המקורות, גידלו בחווה עצי תמר ושיחי אפרסמון וצורי. מפרי עצי התמר הפיקו בעיקר שכר ויינות, ומשיחי האפרסמון והצורי הפיקו בשמים ותרופות. מרבית המתקנים שנחשפו בסמוך לחווה היו גתות ליין. יתר המתקנים נועדו, ככל הנראה, להפקת בשמים.

סמוך לאחוזה המלכותית, מדרומה, הוקם ארמון החורף, סמוך למקום מוצאו של ואדי קלט מתוך ההרים, בנקודה הקרובה ביותר לירושלים, בכל בקעת יריחו, מרחק של כ-25 ק"מ מן הבירה. המקום גבוה במקצת מעל לבקעת יריחו, ואפשר להשקיף ממנו כמעט על כל הבקעה. לא מן הנמנע כי עובדה זו הייתה אחד השיקולים להקמתו של הארמון במקום זה, סמוך למוצא ואדי קלט. הקרבה לירושלים, האקלים החורפי הממוזג (הטמפרטורה הממוצעת גבוהה כ-10 מעלות צלסיוס מאשר בירושלים), יפי האזור והנוף הפתוח הנשקף מן האתר, הסמיכות אל האחוזה החקלאית שבשנים המעטות לקיומה בוודאי כבר התמלאה בירק, בעצי פרי וכיוצא בזה, וכמובן שפע המים שהובאו למקום עם הקמת החווה — כל אלו היו הבסיס המוצק לקיום ארמון חורף מוצלח. הארמון החשמונאי, שהלך וגדל (בשישה שלבים), ולאחריו ארמון הורדוס, שהלך והתרחב אף הוא (בשלושה שלבים), הם ההוכחה הטובה ביותר ליסוד המוצק שעמד מאחורי הקמתו של ארמון החורף ומיקומו.

ארמון החשמונאים הראשון ביריחו הוקם לא הרחק מן המקום שממנו יוצא ואדי קלט מתוך ההרים, וזורם אל המישור. להקמתו של בניין הארמון הראשון קדמה בנייתו של מגדל שמירה שהיה ככל הנראה קשור מלכתחילה במערכת השמירה על החווה החקלאית. המגדל, שהיה בנוי בצדו החיצוני באבני גזית וגודלו היה כ-13X13 מ'. כשהוחלט על הקמת הארמון מצאו האדריכלים דרך לשלב את המגדל בתוך המבנה החדש, מה שמנע את הצורך להרסו. במרוצת השנים הוחלט למלא את הארמון בעפר כדי לבנות מעליו ארמון חדש, מבוצר. הארמון הראשון שימש מסד לבניין שנבנה מעליו והוקף חפיר. המילוי המסיבי הִקשה על חשיפת המבנה הקבור בתוך התל, אך מאידך הוא הביא להשתמרות מפליאה של חלקים מתוך הבניין ה"קבור" אשר בחלקם שרדו עד לגובה של כשתי קומות (כ-8-7 מ').

קירות הארמון כולו נבנו בלבני בוץ שניצבו על גבי יסודות של אבני שדה. רק חלק ממזוזות הפתחים של הבניין נבנו באבני גזית כדרך לחיזוקן. קירות הארמון היו מכוסים, עד לגובה של כ-1.8-1.2 מ' מעל לרצפה, בטיח סיד בטיב מעולה. מעל לגובה זה, כנראה מטעמי חיסכון, היה הטיח עשוי מאדמה כמו הלבנים. על גבי קטעי טיח האדמה שחשפנו מצאנו שרידים בודדים של צביעה בסיד. אין לנו ספק על כן כי החדרים בשלמותם היו מסוידים כך שמבחינה חזותית ההבדלים שבדרך הכנת הטיח כמעט שלא באו לכלל ביטוי. רצפות הארמון שנחשפו היו עשויות כולן מטיח סיד שהונח על גבי תשתית של חלוקים ואבני שדה. כפי שנראה בהמשך הדברים, רצפה מסוג זה מאפיינת רבים מהחדרים, מהפרוזדורים ומהחצרות של הבניינים השונים המוכרים לנו הן בארמונות החשמונאים והן בארמונותיו של הורדוס.

אספקת המים אל הבניין החדש וסביבתו הקרובה נעשתה באמצעות צינור מים תת-קרקעי. תחילתו של הצינור באמת המים מוואדי קלט, בנקודה הסמוכה לכניסתה של האמה אל תוך תחום האחוזה המלכותית. הצינור, שאורכו כ-400 מ', הונח כ-50 ס"מ מתחת לפני הקרקע, מחוץ לקיר שתחם את האחוזה מצד דרום ובמקביל לו. הצינור עצמו היה מורכב מחוליות חרס, 51-43 ס"מ אורכן ו-11-9 ס"מ קוטרן. על גבי הצינור הונחה שכבת מגן של אבני שדה זעירות שחוזקו בטיט על בסיס סיד ומעליה מילוי של אדמה. ייתכן שהצינור שימש במקורו כסיפון שאִפשר, לדוגמה, להעלות מים אל הקומה השנייה של הבניין, אך אין לנו כל ראיות לכך.

הארמון נבנה סביב חצר פנימית, שגודלה המשוער היה 25X18 מ'. כיתר חדרי הבניין גם החצר הייתה מרוצפת בטיח סיד. מן החצר הפנימית עצמה נחשף רק קטע קטן בפינתה הדרומית-המערבית. לאורך הקיר המערבי של החצר נמצאה על גבי הרצפה תעלת מים ששימשה, ככל הנראה, חלק ממערכת הניקוז של הבניין. נציין כי במחצית גובהו של הקיר שתחם את החצר ממערב, ושרד לגובה של כ-7 מ', מצוי כיום חריץ, עדות לקורת עץ שהייתה כאן בעבר ונרקבה. נראה כי יש לקשור חריץ זה עם מערך הקומה השנייה של הבניין. להלכה עשויים היו להקיף את החצר סטווים, אך דומה כי החצר הייתה ללא כל עזרות עמודים (בדומה לארמונות התאומים שבאתר זה או לגרעין הארמון המערבי במצדה, וראו להלן). החצר הייתה מוקפת חדרים שונים משלושה עברים בלבד. בצד המערבי שימש הקיר החיצוני של החצר גם כקיר התוחם את הבניין כולו.

האגף הגדול ביותר של הבניין (האגף הצפוני) היה מצפון לחצר וכלל חדרי מגורים וחדרי שירותים שונים. בחלק המערבי של האגף נחשפו קטעים של כמה חדרים. אחד מן החדרים היה מעוטר סטוקו שעוצב בספינים, מעין חיקוי ללוחות שיש. גם במרכז האגף נחשפו כמה קטעי חדרים וכן קטע של פרוזדור. אחד מן החדרים שבמרכז שימש חדר אמבטיה, ובחדר סמוך אליו (בצדו של הפרוזדור) נחשף מתקן לחימום המים. האמבטיה עצמה הייתה בנויה ומטויחת בטיח על בסיס סיד. בחלק המזרחי של האגף נחשף בשלמותו מקווה טהרה, מן המקוואות הקדומים שנחשפו עד היום בארץ-ישראל, אם לא הקדום מכולם. הן קדמותו והן הממצא שנחשף בו (ראו להלן) הופכים אותו לפריט בעל חשיבות רבה בחקר מקוואות הטוהרה. המקווה עמד בתוך חדר גדול יחסית, והיה מורכב משתי ברכות עמוקות: האחת מדורגת, והאחרת לא. גודלה של כל אחת מהן היה 2.2X4.0 מ' ועומקן המרבי היה כ-2.5 מ'. במקווה נשתמרו במלואן הכניסות של המים והיציאות שלהם, וכן צינור עשוי מעופרת שחיבר בין שתי הברכות. המים הגיעו אל הבניין והמקווה במערכת משולבת של צינורות ותעלות והיו, מכל מקום, בחזקת מים זורמים ולא מים שאובים. מים שאובים היו אסורים, על פי חוקי המשנה, לשימוש בלעדי במקווה טהרה. לאגף הצפוני, כמו ליתר חלקי הבניין, היו קרוב לוודאי שתי קומות, כך שהוא כלל, להערכתנו, בין 40 ל-50 חדרים. לא מן הנמנע כי באגף הצפוני היו חדרי רחצה נוספים ואולי אף מקווה טהרה נוסף.

ממזרח לחצר נמצא אגף שהיה קטן בהרבה מן האגף הצפוני, אגף שברובו עדיין לא נחפר. הממצא היחיד שנחשף עד כה באגף זה הוא פרוזדור ארוך, שגבל בקיר החיצוני של הבניין, 30 מ' אורכו ו-3.4 מ' רוחבו. בצדו הדרומי היה הפרוזדור קשור אל חדר הכניסה של הארמון (ראו להלן) ובצדו הצפוני — אל האגף הצפוני. בקצה הצפוני של הפרוזדור, ליד מקווה הטוהרה, נמצא חדר שדרכו ניתן היה לצאת אל מחוץ לארמון; אין לדעת אם יציאה זאת הייתה קיימת מלכתחילה או שנוספה במרוצת השנים, לאחר שנבנה מכלול ברכות השחייה שיתואר להלן.

האגף הדרומי היה ככל הנראה האגף הייצוגי של הארמון. בקצה המזרחי של האגף נחשף חלק מחדר אשר היה, ככל הנראה, חדר הכניסה אל הבניין. פתח הכניסה עצמו נעלם, אך העדות לספסלים בנויים שעמדו לאורך כל קירות החדר ששרדו, מרמזת על כך. נציין כי חדרים עם ספסלים ששימשו חדרי כניסה ומשמר לארמונות, מוכרים בארץ-ישראל בעיקר ממצדה אך כפי שנראה בהמשך הדברים, חדר דומה נחשף גם בארמון התאומים, שבתחום מכלול הארמון החשמונאי.

ממערב לחדר הכניסה (מעבר לשני חדרים קטנים, שרק אחד מהם נחשף) היה חדר אשר עשוי היה לשמש חדר הקבלה או הטרקלין של הארמון. אמנם חשפנו רק את פינתו הדרומית-המזרחית אך העיטור המהודר המצוי בחדר מצביע על כך. קירות החדר היו מכוסים בפרסקאות עד לגובה של כ-1.6 מ' מעל לרצפה. הפרסקאות, בשלל צבעים, עוצבו בדגם דמוי שיש שניכרות בו שכבות שונות. מעל לפרסקאות עוצבו הקירות בנדבכים של לוחות אבן, שהיו עשויים מסטוקו. סגנון עיטור דומה, הידוע בשם "איזודמי", מוכר בין השאר מבתי מגורים בדלוס ומקברים באלכסנדריה.14 הגישה אל חדר מפואר זה לא הייתה מחדר הכניסה, אלא ככל הנראה מן החצר. על פי השוואה עם הארמון המערבי במצדה, ניתן לשער כי ממערב לחדר המעוטר נבנה חדר שהיה פתוח אל החצר, ודרכו נכנסו אל תוך חדר הקבלה-הטרקלין המשוער (גם במצדה שימש חדר מפואר זה לאירוח, לפחות בשעות שתנאי האקלים אפשרו זאת). רק חפירות נוספות בארמון הנדון כאן עשויות להבהיר סוגיה זו. מן החדר המפואר ניתן היה להיכנס אל תוך החדר הזעיר שחצץ בינו לבין חדר הכניסה, ושימש מלתחה או לצורכי אחסנה.

במרכזו של האגף הדרומי היו חדרים נוספים שעדיין לא נחפרו. לעומת זאת נחשפו בקצה המערבי שלו כמה קטעי חדרים שהיו סמוכים אל המגדל שניצב בפינה הדרומית-המערבית של הארמון, ואשר קדם לו בבנייתו. המגדל עצמו, במפלס קומת הקרקע, נחלק לשני חדרים צרים ומאורכים. עם בנייתו של הארמון עובו קירותיו של המגדל לפחות משלושה צדדים, ואף הם צופו באבני גזית כפי שנעשה במגדל המקורי. מאחר שהארמון היה בוודאי בעיקרו בן שתי קומות (זאת על פי גובה קיר הלבנים שהשתמר ממערב לחצר), אנו מניחים כי המגדל לאחר שעובו קירותיו, התנשא לפחות לגובה של שלוש קומות, כ12- מ' ומעלה.

כאמור, בארמון המתואר לא היו חדרים ממערב לחצר. בין החצר המרכזית של הבניין לבין הגן שהיה ממערבו, ניצב אך ורק קיר הלבנים הגבוה שנזכר לעיל. משני עברי החצר, לעומת זאת, בלטו כלפי מערב (מן החצר והקיר התוחם אותה בצד זה) הן האגף הצפוני והן המגדל.

בעת ובעונה אחת עם הקמת הבניין המרכזי הוקמה בצדו המערבי ברכה לרחצה ולשחייה, כ-8X9 מ' גודלה. אין ביכולתנו לשחזר במדויק את הפעילות שנעשתה בברכה זו שהייתה הראשונה להיבנות ביריחו, ובברכות הרבות האחרות, חלקן אף גדולות ממנה, שנחשפו באתר זה. לא מן הנמנע כי פעילות זו כללה טבילה לשם הנאה, שחייה ומשחקים שונים. אנו, מכל מקום, נתייחס לכלל הברכות המצויות באתר כאל ברכות שחייה אף על פי שאיננו יודעים במדויק את אופי הפעילות בהן.

הברכה הנדונה כאן לא עמדה לעצמה. דומה כי השטח מסביבה היה מטופח ומוקף חומת גדר, בוודאי כדי לשמור על צנעת הפרט. לא מן הנמנע כי השטח שסבב את הברכה היה מרוצף, אך אין לנו כל מידע מדויק על כך. סמוך לברכה, מצפון, מצאנו עדות לשני חדרים קטנים, אשר ככל הנראה כללו מתקני רחצה צנועים ובוודאי שימשו גם מקום להחלפת בגדים. בפועל, שרדו כאן צינור עופרת ותעלת מים שניקזו את המים שבאו משני החדרים. ברכת השחייה עצמה קיבלה את מימיה בעזרת צינור אשר היה בוודאי שלוחה של הצינור התת-קרקעי שסיפק את המים לבניין המרכזי של הארמון ולגנים שסבבו אותו.

* * *

דומה כי עוד בימיו של יוחנן הורקנוס, במהלך השלב הראשון בחיי הבניין, נוספה אל הברכה הראשונה ברכה שנייה, בדמותה ובממדיה של הראשונה. סמיכותן של שתי הברכות, זו בצד זו, והשוויון המלא ביניהן מביאים אותנו להנחה כי נועדו לשמש שתי קבוצות שונות של מתרחצים, כמו גברים ונשים. דומה כי בשלב זה, עם הקמת הברכה השנייה, רמת התכנון והעיטור האדריכלי הייתה גבוהה יותר. ולדוגמה, הרצפה שהקיפה את שתי הברכות הייתה ככל הנראה מרוצפת בפסיפסים, והקירות הסובבים אותה מעוטרים בפרסקאות. כמו כן מסביב לברכות היו מתקני מים שונים וביניהם מזרקות. אנו לומדים על כך משרידי מערכות המים שנמצאו, ביניהם צינורות עופרת, אלא שאנו חסרים מספיק נתונים כדי לעמוד על מהותם של המתקנים הללו, כמו גם על אופיו האדריכלי של המכלול הסובב. ברכות הרחצה והשחייה היו לחלק בלתי נפרד מארמון החורף ביריחו, על כל שלביו.* * * המשך...