מחקר ארכיאולוגי – ארמונות החשמונאים והורדוס, במוצא ואדי קלט, ביריחו

אין כל ספק שיריחו משכה את לבו של השליט הצעיר, השאפתן, עוד בראשית דרכו המדינית. היו לכך כמה סיבות טובות. ראשית, עושרו של המקום וההכנסות הפוטנציאליות מן הגידולים הנדירים שפרחו ושגשגו בנווה המדבר עתיר המים. שנית, האקלים החורפי הממוזג ויופייה של הבקעה היו מוכרים היטב למלך, שזה עתה (שנת 40 לפנה"ס) קיבל מן הרומאים את המנדט לשלוט ביהודה.

אף שאין לכך עדויות רבות, ניתן להניח כי הורדוס היה אורח קבוע בארמון החורף החשמונאי. סיפור ההטבעה של אריסטובולוס השלישי מצביע על כך. אולם דומה כי עוד בטרם קבע לעצמו הורדוס מדיניות בנייה בעיר הקיט החורפית, השתנה מעמדו בה מן הקצה אל הקצה. בשנת 36 לפנה"ס לערך נלקחה יריחו מידיו של הורדוס וניתנה לקליאופטרה, מלכת מצרים ואהובתו של מרכוס אנטוניוס. אמנם קליאופטרה נתנה את עינה בכל ממלכתו של הורדוס, אך אנטוניוס השכיל להעניק לה רק "נתחים" בודדים, ביניהם את עיר הנמל יפו ואת בקעת יריחו. הורדוס לא ויתר על העושר הטמון בבקעה הפורייה של יריחו וחכר מידיה של קליאופטרה את מטעיה הנודעים ואת האחוזות שהתקיימו בה. זאת כדי להמשיך להפיק רווחים, גם אם מצומצמים משצבר קודם לכן.
ָ ָ

הארמון הראשון שבנה הורדוס ביריחו, בשנת 35 לפנה"ס לערך, מצוי מדרום לוואדי קלט, ממערב לדרומי שבין שני תלי תולול אבו אל-עלייק. את הארמון חשף בשנת 1951 הארכאולוג האמריקני פריצ'ארד. בפועל היה זה הראשון מבין ארמונותיו הרבים של הורדוס ברחבי ממלכתו אשר נחשף בחפירות ארכאולוגיות. פריצ'ארד היה מודע לאפשרות כי אכן חשף את ארמונו של הורדוס בעיר התמרים, אך לא עמדו לרשותו של פריצ'ארד הכלים המדעיים הנדרשים — השוואות לארמונות אחרים. מתוך ניתוח תכניתו של הבניין והשוואתו למבני גימנסיה במקומות שונים בעולם ההלניסטי-הרומאי, הגיע החוקר למסקנה כי הבניין שימש גימנסיון. מאז 1951 התרחב הידע על אודות הארמונות ואין עוד כל ספק שהבניין אכן שימש כארמון ולא כגימנסיון. קודם שנתאר את הבניין נחזור ונזכיר כי ארמון החשמונאים המשיך להתקיים עד לרעידת האדמה של שנת 31 לפנה"ס, וכי שני הארמונות, ארמון החשמונאים וה"גימנסיון", חיו זה בצד זה למשך שנים אחדות.

ארמונו הראשון של הורדוס ביריחו היה מלבני בצורתו, 87X46 מ' גודלו. הכניסה אליו הייתה מצפון, מכיוון ואדי קלט. הבאים אל הארמון נכנסו אל חדר כניסה רחב ידיים וממנו היישר אל תוך חצר פריסטילית מרכזית, 42X35 מ' גודלה. מתוך החצר ניתן היה לעבור אל מרבית חלקי הבניין. הגישה אל יתר החדרים מתוך חדר הכניסה הייתה דרך שני פרוזדורים צרים וארוכים משני צדיו של חדר הכניסה ולאורך החזית הצפונית של הבניין. על פי ניתוח תכנית הבניין, נועדו הפרוזדורים לשימושם של משרתי הארמון בלבד. מכל מקום, אין לנו ספק שלא היו משני צדי חדר הכניסה עזרות עמודים, כפי שהציע פריצ'ארד. נציין אף זאת, בניגוד להערכתו של החופר לא נבנו קירות הארמון באבני גזית אלא בלבני בוץ, חומר הבנייה שהיה מקובל ביריחו עד המאה העשרים.

חדרי הארמון הקיפו את החצר משלושה עברים: ממערב, מצפון וממזרח. ממערב לחצר נחשפו שרידי אולם הקבלה, ששימש גם טרקלין של הארמון. חדר גדול זה, 18X12.5 מ' גודלו המשוער, היה מוקף טורי עמודים משלושה עברים, ובצד שהיה ללא עמודים, נפתח האולם אל תוך החצר, בפתח רחב. מן העמודים שרדו רק הפדיסטלים שסותתו מאבן (בסיסים ריבועיים ומעוצבים שנועדו לנשיאת העמודים שהיו מעליהם). לחדר היו שתי כניסות נוספות בחלקו הקדמי, אך לא בקיר שהיה קבוע בו הפתח המרכזי, אלא בקירות הצדדיים, סמוך לפינות החדר.

דומה כי גם ממזרח לחצר היה חדר אירוח, אם כי קטן יותר, חדר שצורתו הייתה בדמות האות "T". יתר החדרים היו מרוכזים משני צדי החדר דמוי ה-T, מסביב לטרקלין הגדול ובצמוד לפרוזדורי השירות. חדרים אלו היו בגודל רגיל וקשה במרבית המקרים להעריך אל נכון את שימושיהם.

הארמון הראשון כלל שני מתקני רחצה. אל כל אחד מן המתקנים הללו ניתן היה להיכנס הן מן החצר, כניסה שנועדה לדיירי הארמון, והן מפרוזדורי השירות שנתמשכו לאורך החזית הצפונית ונועדו, כפי שהסברנו, למשרתים. מתקן הרחצה האחד, ממערב לחדר הכניסה, היה בית מרחץ בסגנון רומאי שכלל כשישה חדרים. הכניסה אל בית המרחץ הייתה, קרוב לוודאי, דרך חדר מס' 14 מאחר שדרכו, מתחת לרצפתו, עוברת תעלת מים (תעלות דומות עוברות בדרך כלל מתחת לספי הפתחים). חדר זה שימש חדר כניסה, מעין וסטיבול, ואילו החדר הסמוך, הגדול מבין חדרי בית המרחץ, שימש ככל הנראה חדר הלבשה (אפודיטריום). אפשר גם שהחדר הראשון, הקטן יותר, שימש חדר כניסה והלבשה גם יחד, ואילו החדר הגדול היה חדר פושר (טפידריום). אנו מכל מקום נוטים לאפשרות הראשונה. עם זאת אין כל ספק בנוגע למיקומם של החדר החם (קלדריום) והחדר הקר (פריגידריום). בחדר החם, 4.2X4 מ' גודלו, נמצאו שרידי מערכת ההיפוקאוסט (שילוב של רצפה כפולה עם "יער" של עמודים זעירים ביניהן ומערכת צינורות הפרוסה על גבי הקירות, שדרכה עבר האוויר החם שנועד לחמם את החדר שעה שבית המרחץ פעל). הקירות העבים משני צדי החדר מרמזים על האפשרות שתקרתו הייתה מקומרת. בצד החדר החם נחשפה חצר ההסקה. החדר הקר, שנמצא מעברו האחר של בית המרחץ, כלל בכל שטחו ברכת מים מדורגת ששימשה גם כברכת טבילה, כמקווה טהרה.7 בין חדר מס' 16 (חדר ההלבשה או החדר הפושר) לבין החדר החם נמצאו עוד שני חדרים קטנים. דרך הדרומי מבין שני חדרים אלו (חדר מס' 17) נכנסו אל החדר החם; החדר האחר (חדר מס' 18) עשוי היה לשמש חדר הזעה (לקוניקום).

רצפות בית המרחץ שנשתמרו היו מכוסות בפסיפסים בגוון לבן עם עיטורים גאומטריים בשחור, זאת על פי המעט שנותר. בעת החפירות לא נמצאה כל עדות לעיטורי קירות, אך יש מקום להניח כי היו כאלה. לא מן הנמנע כי בית המרחץ שתואר לעיל היה הראשון להיבנות מבין בתי המרחץ משל הורדוס, לפחות מבין אלו שנחשפו. לאפשרות זו משמעות מכרעת מאחר שעל פי הידוע עד היום היה הורדוס הראשון אשר הקים ביהודה בתי מרחץ בסגנון רומאי. יש לראות בכך ביטוי להשפעה ישירה של אורח החיים והאדריכלות הרומאית על ממלכתו.

מתקן הרחצה האחר היה מצוי ממזרח לחדר הכניסה, ושימש מקווה טהרה. המקווה כלל ברכת טבילה מדורגת ובצדה ברכה נוספת, ללא מדרגות, ששימשה כאוצר. דומה כי לא במקרה מקווה טהרה זה זהה בצורתו לכמה מן המקוואות שנחשפו בארמון החשמונאים הסמוך לארמון הנדון. סביר להניח כי נישואיו של הורדוס למרים החשמונאית באותן השנים, השפיעו על התכנון. נציין כי זהו אולי המקווה היחיד שכלל גם אוצר, ואשר נחשף עד כה בארמונותיו של הורדוס. מלבד המקווה עצמו כלל מתקן הרחצה הנדון גם חדר גדול למדיי (חדר מס' 2, הדומה בגודלו לחדר מס' 16 של בית המרחץ). קרוב לוודאי שחדר זה היה חדר כניסה והלבשה. רק התשתית לרצפה שרדה בחדר גדול זה, אך דומה כי גם כאן ניתן לשחזר רצפת פסיפס, לאו דווקא כעיטור אלא כרצפה העמידה טוב יותר בפני השפעת המים (הוא הדין בחדרי בית המרחץ שתואר לעיל). בצדו של החדר האחרון מצוי חדר נוסף (חדר מס' 1) אשר לא היה לו כל קשר ישיר עם החצר. אנו משערים כי חדר זה והחדרים בפינה הצפונית-המערבית של הבניין (חדרים מס' 25-21) שימשו חדרי שירותים או למגורי המשרתים.

לא הרבה שרד מעיטוריו של הארמון. מלבד רצפות הפסיפס המעוטרות שנחשפו בבית המרחץ, נמצאו בין שרידי הארמון שברים בודדים של עמודים, כותרות וחלקי אנטבלטורה (מערכת הקורות שמעל לעמודים). עמודים, מכל מקום, היו בשימוש בארמון זה אך ורק בטרקלין הגדול (חדר מס' 13) ובסטווים שהקיפו את החצר. על פי השוואה עם ארמונותיו האחרים של הורדוס, סביר להניח כי לפחות מקצת הקירות היו מעוטרים בפרסקאות, אם כי בפועל לא שרדו עדויות לכך.

אין הוכחה חותכת שלבניין הארמון הראשון לא הייתה קומה שנייה, אף לא נמצאו בחפירות כל נתונים העשויים להתפרש כרמזים לכך. ועם זאת רמז לקיום חדר מדרגות נמצא בחדר מס' 13, הסמוך לחדר הכניסה — במפלס הרצפה נחשף מלבן בנוי שעשוי היה לשמש יסוד לאומנה מרכזית של חדר כזה. חדר מדרגות, מכל מקום, לא חייב להצביע על קיום קומה שנייה מאחר שעשוי היה לשמש אמצעי עלייה אל הגג. אם אכן הייתה קומה שנייה, היו בוודאי מצויים בבניין גדול זה יותר מחדר מדרגות אחד. גם מיקומו של החדר היחיד, לא במרכז הבניין, אלא בצמוד לחדר הכניסה ולחדר ששימש בוודאי את שומרי הבניין (חדר מס' 12), מצביע על כך שהמדרגות נועדו, ככל הנראה, לאפשר גישה נוחה אל הגג לצורכי שמירה.
* * *

עדיין אין בידינו כל מידע על גני הנוי שסבבו את הארמון. כמו כן אין לנו כל מושג אם הייתה לארמון ברכת שחייה משלו. ייתכן שחפירות נוספות בעתיד יענו על שאלות אלו. אך כן ידוע לנו כי כ300- מ' מדרום-מזרח לארמון מצויים שרידי ברכה עתיקה, 180x150 מ' גודלה, ברכה הקרויה "בִּרכת מוסה" בפי המקומיים. הברכה נבנתה, ככל הנראה לא במקרה, באוריינטציה דומה לזו של הארמון. סביר להניח כי הן הארמון והן הברכה נבנו משני צדיה של דרך עתיקה ובמקביל אליה.

קיומה של ברכה גדולה כל כך בבקעת יריחו, ברכת מוסה, מעורר עניין רב. המחבר בדק בברכה זו שני בורות, אך לצערו לא עלו בידיו די נתונים כדי לקבוע את תאריך הקמתה. אם לשפוט על פי טיבו של הטיח שכיסה על דופנותיה, אין ספק כי הברכה נבנתה בימי הבית השני, קרוב לוודאי בימיו של הורדוס. עם זאת השאלות באשר לתאריך בנייתה המדויק ובעיקר שימושה של הברכה עומדות פתוחות. לא מן הנמנע כי בניגוד ליתר הברכות המוכרות לנו מיריחו, ברכת מוסה הייתה מאגר למים הזורמים מוואדי קלט בסופו של כל חורף. מים אלו שימשו בוודאי בעונת הקיץ להשקיית שדות. עם זאת סביר להניח כי לברכת מוסה היו שימושים נוספים שתאמו את חיי הפאר שהתנהלו ביריחו, כמו שחייה ושיט בסירות זעירות. אם נפליג בדמיון, הרי בממדיה הגדולים יכלה ברכת מוסה לשמש גם נאומאכיה (מתחם שנועד בעולם הרומאי לקרבות שעשוע בין אניות). אשר לאפשרות האחרונה, הספקות רבים מה גם שאין בכתובים כל רמז להנחה מסוג זה. זאת, בניגוד למידע המסור לנו על מרוצי סוסים ומרכבות ותחרויות אחרות ביריחו (וראו: פרק שמיני).
* * *

דומה כי הארמון הראשון שבנה הורדוס ביריחו משקף את מצבו העדין ומעמדו הנחות בעיר התמרים באותן שנים בודדות שהשליטה ביריחו הייתה בידי קליאופטרה, מלכת מצרים. המבנה המלבני היה סגור כלפי חוץ, ולא אפשר הנאה מלאה מן הנוף המרהיב של הבקעה. שלא כמו שני מכלולי הארמונות שהקים הורדוס לאחר מכן, מכלולים שהיו פתוחים אל הנוף הסובב מרהיב העין, מכלול הארמון הראשון היה מעין מסגרת סגורה אך בטוחה יותר ועל כן ענה לצרכיו של המלך הצעיר.

בניגוד לארמונותיו הראשונים של הורדוס על מצדה שנבנו בסגנון שהיה שכיח בימי החשמונאים, בארמון הראשון ביריחו כפי שיסתבר להלן, ניכרת השפעה של מסורות אדריכליות שונות. לא מן הנמנע כי לבניינים שראה הורדוס בדרכו לרומא — באלכסנדריה ובאיטליה — הייתה השפעת מה על כך. סביר אף להניח כי כבר בשנות שלטונו הראשונות צירף הורדוס לחצרו אדריכלים שפעלו קודם לכן מחוץ לגבולות ממלכתו, והאדריכלות שיושמה בארמון הנדון היא פרי ניסיונם. בניינים שיכלו לשמש מקור השפעה הם בניין בקירניקה שבלוב שהשלב הראשון בו מכונה "ארמון העמודים" או כמה בניינים בפומפיי. שלא כמו ארמונותיו הראשונים על מצדה (גרעין הארמון המערבי ושלושת הארמונות שבצדו), הארמון הראשון של הורדוס ביריחו קרוב יותר בסגנונו אל יתר הארמונות שבנה המלך במרוצת ימי שלטונו.

הארמון הראשון עדיין היה "טרי" כשאירעה רעידת האדמה בשנת 31 לפנה"ס. קירותיו היו בנויים מלבני בוץ או מאבני גוויל מלוכדים בטיט בוץ. הטיט עדיין היה לח וצמיג בשנים הראשונות לקיום הבניין. לפיכך קירות אלו עשויים היו להגיב לרעידת אדמה בצורה אחרת מקירות ישנים יותר שטיט הבוץ בהם כבר התייבש כולו. כפי שציינו לעיל, הארמון הראשון היה קרוב לוודאי בן קומה אחת בלבד — יתרון גדול בעת רעידות אדמה על פני בניינים בני כמה קומות. הארמון הראשון המשיך להתקיים גם לאחר הקמת הארמונות השני והשלישי באותו המכלול, גם אם חשיבותו במדרג המקומי ירדה קמעה.  המשך