פרק שישי
ארמונו השני של הורדוס — על חורבות ארמון החשמונאים
שש שנים חלפו מאז מימש הורדוס את שלטונו על יהודה ועל יתר חבלי הארץ שהועמדו תחת שלטונו. שתי רעידות אדמה פקדו אותו, זו אחר זו. הראשונה מביניהן הייתה רעידת אדמה של ממש, והיא אירעה כאמור בשנת 31 לפנה"ס. על פי כתביו של יוסף בן-מתתיהו, נפגעו ברעידת אדמה קשה זו עשרות אלפי אנשים. בקעת יריחו, המצויה בלב לבו של השבר הגיאולוגי הגדול המתמשך מסוריה בצפון ועד לים האדום בדרום, ידועה לגיאולוגים כאזור מועד לפורענות במה שנוגע לרעידות אדמה, ולא במקרה נפגע קשה ארמון החשמונאים ונהרס.
רעידת האדמה השנייה הייתה רעידת אדמה פוליטית שטבעה את חותמה על העולם הרומאי כולו. זאת בעקבות קרב אקטיום שהתרחש בשנת 30 לפנה"ס. פטרונו של הורדוס עד אותן השנים היה מרכוס אנטוניוס. יריבו של אנטוניוס, אוקטבינוס, שלימים נטל לעצמו את השם אוגוסטוס, היה עלול בנקל לזהות את הורדוס עם עמיתו המובס ולקחת ממנו את השלטון, אם לא גם את חייו. אמנם הורדוס היה מודאג, אך לא איבד את עשתונותיו. במהלך פוליטי מבריק יצא המלך הצעיר לרודוס כדי לפגוש את אוגוסטוס ובעזרת כוח השכנוע מחד גיסא ושלמונים מאידך גיסא הטה הורדוס את לב הקיסר לצדו. בעקבות פעולתו הנבונה, לא זו בלבד שהורדוס קיבל מנדט מחודש לשלטון ביהודה, אלא שגם ממלכתו הורחבה. מצד אחד, הוחזרו לידיו כל חלקי ממלכתו שנלקחו ממנו לטובתה של קליאופטרה, שאף היא הסתלקה מן הבמה, לאחר שלקחה את חייה בידיה בעקבות מרכוס אנטוניוס, אהובה ובעלה. מן הצד האחר, הוסיף אוגוסטוס אל תחום ממלכתו של הורדוס חלקים נוספים, כמו שומרון וגדרה.
במצב החדש שנוצר חל שינוי של ממש במעמדו של הורדוס ביריחו. ראשית, השלטון
הרשמי בנווה המדבר חזר לידיו. שנית, לא זו בלבד שארמון החשמונאים נפגע
קשות ברעידת האדמה אלא שגם מעמדם של החשמונאים נפגע עם הסתלקותה של
קליאופטרה. כל עוד שלטה ביריחו הטתה המלכה המצרית אוזן קשבת לחשמונאים —
לצרותיהם ולקשיים שעמדו בפניהם. דומה כי זה היה הרגע המתאים בעבור הורדוס
להניח את ידו על רכושם של החשמונאים ביריחו, ושנים ספורות לאחר מכן לבנות
ארמון חדש, על חורבות ארמונם של קודמיו בשלטון. נוסף על הצרכים ההולכים
וגדלים של בית המלוכה הצעיר, יש להביא בחשבון את היתרונות שהיו למקום
שניצב בו קודם לכן ארמון החשמונאים. מקום זה גבוה ממקום מושבו של הארמון
הראשון ומאפשר נוף פתוח יותר אל עבר בקעת יריחו ואל חלקו הצפוני של ים
המלח.
* * *
שלא כמו בניין הארמון הראשון, הפונה כלפי פנים, נבנה הארמון החדש כמכלול פתוח אל הנוף והטבע. הפתיחות אל הנוף חייבה השקעת מאמצים לא מבוטלים, כפי שיוסבר להלן. בניית הארמון החדש התרכזה בשני אזורים, במכלול הברכות ובשטח המצוי ממזרח לפביליון ולארמונות התאומים. בניגוד למבנים החשמונאים שנפגעו קשה מרעידת האדמה, ברכות השחייה שהיו במכלול הארמון נותרו שלמות. למלך הורדוס, כפי שנראה בהמשך הדברים, הייתה נטייה לשלב בארמונותיו ברכות גדולות מאלו של החשמונאים — כך לדוגמה בהרודיון ובארמונו השלישי ביריחו. בארמון השני, מכל מקום, על חורבות ארמון החשמונאים, הייתה מלאכתו קלה. במקום לבנות ברכה אחת גדולה חיבר הורדוס יחדיו את שתי ברכות השחייה שבנה אלכסנדר ינאי לברכה אחת, 32X18 מ' גודלה. אולם שלא כמו שתי הברכות החשמונאיות שהיו חלק ממכלול אדריכלי מגובש והיו מוקפות משטחים מרוצפים, עמדה הברכה הכפולה בתוך גן נוי, זאת לא לפני שהרחבות המרוצפות כוסו במכוון באדמה.
הגן החדש, שהקיף את הברכה ה"מאוחדת", כלל שיחים או עצים שהובאו לכאן היישר מן המשתלה, בתוך עציצים עשויים מחמר צרוף. כיום מקובל שהאריזה שבתוכה מובא העציץ מן המשתלה נזרקת לאחר שהשתיל מוצא מתוכה, ואילו ביריחו בימיו של הורדוס הוטמן העציץ בתוך הקרקע, בשלמותו. בעזרת החורים שהיו בתחתית כל עציץ ולרוב גם בצדו, היו השורשים מוצאים את דרכם אל הקרקע והמים. עציצים דומים, לא רבים, נמצאו עד היום בכמה מקומות בעולם הרומאי. לעומת זאת בפומפיי היה השימוש בעציצים דומים נרחב למדיי, רבים מהם אף נחשפו במהלך חפירות ארכאולוגיות, כפי שלמדנו מעבודתה של החוקרת ו' ג'שמסקי מארצות הברית.
הגוש המרכזי של הארמון השני היה מחולק לשני אגפים, צפוני ודרומי. האגף הצפוני היה כ-58X33 מ' בגודלו ונבנה סביב חצר פריסטילית משני צדי ציר סימטרייה. בקצה הדרומי של האגף, על ציר הסימטרייה, מצוי אולם, 10X7 מ' גודלו, אשר ככל הנראה שימש טרקלין. האולם היה מעוטר בפרסקאות שחלקים גדולים מהם שרדו במפולת. משני צדי האולם נחשפו פרוזדורים ומעבר להם יחידות של ארבעה חדרים שחלקם היו, ככל הנראה, חדרי שינה ויתרתם חדרי מבוא. מדרום לאולם ולחדרים הללו חשפנו רצועה מוארכת, כ-28 מ' אורכה וכ-5 מ' רוחבה, אשר נהרסה עד מתחת למפלס הרצפה. רצועה זו שימשה, ללא ספק, תשתית לעזרת עמודים — בפועל, מרפסת שהייתה פתוחה אל הנוף. כדי ליהנות מיופיו של הנוף, הושקע מאמץ רב של בניין יסודות, קירות תמך ומילוי עפר ביניהם. הטרקלין היה ממוקם, בוודאי לא במקרה, בין החצר הפריסטילית ומרפסת התצפית אל הנוף. בחפירות נמצאה עדות לחלון רחב למדיי שהיה בקיר האחורי של הטרקלין, שפנה אל החצר, ודרכו ניתן היה להשקיף אל החצר. ברור לנו כי גם בצדו האחר של הטרקלין, הצד הפונה לכיוון דרום, היה פתח רחב שנפתח אל עזרת העמודים (היא המרפסת) וממנה ניבט הנוף הנהדר של ואדי קלט ודרום הבקעה. הפרוזדורים שמשני צדי הטרקלין אפשרו מעבר נוח בין החצר הפריסטילית למרפסת הנוף מבלי להפריע ליושבים בטרקלין או לשוהים בחדרי השינה.
החצר הפריסטילית, 34X28 מ' גודלה הכולל, הייתה מוקפת סטווים מכל ארבעת עבריה. החצר עצמה, ללא הסטווים, 26X20 מ' גודלה, הייתה יוצאת דופן. בכל חצרות הפריסטיל המוכרות לנו מן התקופה הנדונה נמצא החלק הפתוח לשמים בגובה רצפת הסטווים או נמוך מהם במקצת (בין שהוא מרוצף ובין שהוא מגונן, זאת מן הצורך הפשוט לנקז מי גשם בימי החורף, ואילו בחצר הפריסטילית של ארמון זה מפלס הגן היה כ-90-80 ס"מ מעל למפלס רצפת הסטווים. יש לנו יסוד להניח כי מלכתחילה נועד גם גן זה להיות בגובה המקובל. דומה כי ההחלטה לחרוג מן המקובל ולהגביה את הגן נעשתה תוך כדי אלתור בזמן הבנייה. גם אם אכן כך היה הדבר אנו מניחים כי הוא לא נעשה מחמת חיסכון או אילוץ, אלא במחשבה תחילה. השינוי בוצע, קרוב לוודאי, מתוך הרצון להשיג חזות מיוחדת לגן והנאה שונה מן הרגיל לאלו ששהו בו, שכן הצמחים והפרחים היו ממש מול עיניהם. השינוי בתכנית המקורית חִייב לפתור את בעיית השקיית הגן. לשם כך נבנתה מערכת של סיפון שהיה עשוי מצינורות חרס.
ממערב לגן לא היו כל חדרים, אך ממזרח לחצר נחשפה עדות לרצועה צרה של חדרים. רצועה זו נפגעה פגיעה של ממש מסחף קרקע. ככל הנראה, החדרים שימשו חדרי שירות. טור נוסף של חדרים גדולים יחסית נחשף מצפון לחצר, בקצה הצפוני של האגף. במרכז הטור על גבי ציר הסימטרייה של האגף נפתח אל החצר, באמצעות דיסטילוס אין אנטיס, חדר מלבני ששימש אכסדרה. מן האכסדרה ניתן היה להיכנס אל החדרים משני צדדיה (האכסדרה ושני החדרים הסמוכים אליה שימשו, ככל הנראה, לאירוח). החדר המזרחי ביותר בטור זה היה גדול מן הרגיל ותקרתו נשענה על שלושה עמודים שהיו במרכזו. לא מן הנמנע כי חדר זה היה (המטבח אם כי אין לנו הוכחות חותכות לכך. בקצה המערבי של טור החדרים (בפועל, הפינה הצפונית-המערבית של האגף הצפוני), נחשף מערך חדרים שכלל גם חדר מדרגות. מכאן ניתן היה לצאת מן האגף לכיוון ברכת השחייה הגדולה שתוארה לעיל — הברכה ששילבה את שתי הברכות החשמונאיות. בפינה הנגדית של האגף, הפינה הדרומית-המזרחית, הייתה יציאה נוספת, שהייתה מכוונת אל האגף הדרומי. מנקודה זו ירד גרם מדרגות ארוך שקשר בין שני האגפים, הצפוני המוגבה והדרומי שהיה כ5- מ' נמוך ממנו.
בניגוד לאגף הצפוני אשר נבנה משני צדי ציר סימטרייה, היה האגף הדרומי מתוכנן בצורה שונה לגמרי. הדבר נעשה, ללא ספק, מתוך אילוצים מאחר שבאגף זה שולבו שתיים מברכות השחייה של החשמונאים, מה שהכביד על חופש הפעולה של המתכנן. הברכה הגדולה מבין השתיים הייתה הברכה שנוספה לארמונות התאומים בשלב מאוחר יחסית. גם אם אין בידינו הוכחות ישירות לכך, הרי על פי מערך היסודות שנוספו מכל ארבעת צדדי הברכה, שונתה מתכונתה של הברכה. דומה כי לא זו בלבד שהמשטחים המרוצפים מכל ארבעת עברי הברכה הורחבו אלא שהדבר נעשה כהכנה לבניית סטווים מסביב לברכה. מעתה ואילך יכלו המתרחצים בברכה ליהנות מצל בעת השהייה מחוץ למים.
נוסף על כך נבנו בסמוך לברכה מתקנים נוספים לרווחת המתרחצים וכלל המבקרים בארמון. מדרום לברכה נבנתה קבוצה של חדרים גדולים אשר שימושם איננו ברור. חדרים אלו נפגעו ביותר מסחף קרקע, ולמעשה שרדו רק יסודותיהם. ממערב לברכה, על חשבון הגן שהיה ממזרח לארמונות התאומים, נבנה מעין אולם שהיה ככל הנראה פתוח אל הברכה באמצעות טור עמודים. לא מן הנמנע כי היה זה מקום מנוחה ובילוי למתרחצים אשר יכלו להשקיף מכאן על הנעשה בברכה. אף ייתכן כי האולם שימש בפועל גם מקום להלבשה. לשם כך יכלו לסייע שני החדרים הקטנים הסמוכים לחלל הנדון מצפונו. כמו כן יש בעובי יוצא הדופן של הקירות שהקיפו את האולם מצפון, ממערב ומדרום, כדי לרמוז כי בתוכם עשויות היו להיות גומחות להנחת הבגדים. אפשרות אחרת היא כי כחדרי הלבשה שימשו החדרים שנוספו מדרום לברכה ואשר רק יסודותיהם שרדו.
מדרום-מערב לברכה, בשולי הגן שהיה צמוד אל המזרחי מבין הארמונות התאומים, נבנה בית המרחץ של הארמון. בית המרחץ היה קטן יחסית בגודלו וכלל: חדר הלבשה (אפודיטריום); חדר קר (פריגידריום) בצורת ברכת טבילה מדורגת; חדר פושר (טפידריום), וחדר חם (קלדריום), שגודלו היה כ-5X4 מ'. בחדר החם נתגלתה בקיר הצפוני גומחה זעירה חצי עגולה. בקיר המערבי הסמוך אל התנור נתגלתה גומחה נוספת, מלבנית בצורתה, ובה שרידי אמבטיה בנויה ומטויחת. בחדר החם, מכל מקום, לא נתגלתה כל עדות לקמרון דוגמת קירות עבים מהרגיל או אבני קמרון, ויש להניח כי גם תקרתו הייתה תקרה שטוחה על בסיס קורות עץ, כיתר תקרות בית המרחץ. עמודי ההיפוקאוסט של החדר החם נשתמרו ברובם. מרבית העמודים הללו היו מאבן ורק אלו שהיו סמוכים לפתח התנור (פרפורניום) נבנו מלבני חרס עגולות. על קירות החדר היו במקור פרושים צינורות בחתך מלבני (טובולי) שרק בודדים מהם שרדו במקומם. בית המרחץ היה מעוטר ברצפות פסיפס, חלקן צבעוניות, ששרדו רק בקטעים בודדים, ובפרסקאות שלהן נותר רמז בלבד. בית המרחץ שימש בוודאי את כלל המשתמשים בארמון, אך סמיכותו אל ברכת השחייה בוודאי איננה מקרית.
ממזרח לבית המרחץ ובצמוד אליו נבנה חדר ריבועי עם אומנה מרכזית שתמכה בתקרתו. החדר, וכן קירותיו, היו מכוסים בטיח עמיד בפני מים (טיח הידראולי), אף שלא נחשפה במקום כל עדות למתקני מים. לעומת זאת נחשפה לאורך הקיר המערבי מעין תעלה שלא הייתה מטויחת. יש מקום להניח כי חדר זה שימש כבית שימוש, אלא שבניגוד למקובל בתקופה הרומאית, לא נשטפה הצואה מתוכו בעזרת מים זורמים. אנו מניחים כי כתחליף לניקוז בעזרת מים זורמים הונחו בתחתית התעלה כלים, אשר בעזרתם הוצאה הצואה ונקברה בשדה סמוך, זאת על פי דין תורה. בהנחה זו כמה קשיים אשר העיקרי מביניהם הוא העדר מערכות דומות ביתר הארמונות המוכרים לנו, משל החשמונאים ובית הורדוס. מפליא ביותר שעד היום לא ניתן להצביע, במכלול נרחב זה של ארמונות, על חדרים או מתקנים ששימשו בבירור למטרה חיונית זו.
הארמון השלישי שבנה הורדוס ביריחו היה פנינה אדריכלית, כל שכן הארמון הצפוני במצדה שנבנה לערך באותו זמן, אך לא נוכל לציין את ארמונו השני ככזה. אולם אם נביא בחשבון כי הארמון הראשון, מדרום לוואדי קלט, המשיך לתפקד, הרי שני הארמונות גם יחד היו מכלול נרחב שאִפשר למלך ולרבים מבני משפחתו וידידיו ליהנות מהאקלים החורפי הממוזג של יריחו ומשפע המים והירק שהיו בה. גם ארמון זה לא סיפק את רצונו וצרכיו ההולכים וגדלים של הורדוס, וברגע שעלה הדבר בידו חזר והרחיב את הארמון. המשך