ברית ערבות מואב - לפרשת "כי תבוא"
מאת:
בסוף פרשתנו מסכמת התורה את נאומיו של משה רבנו ומדגישה, כי בערבות מואב נכרתה ברית נוספת בין הקב"ה ועם ישראל: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני-ישראל בארץ מואב2 מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב"
(דברים, כ"ח, ס"ט).
השאלה הבסיסית שצריך לשאול בהקשר זה היא: מדוע יש צורך בברית נוספת? הרי כבר בברית סיני קיבל עם ישראל על עצמו את קיום התורה והמצוות. כך נאמר בספר שמות: "ויקח [משה] ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה' עימכם על כל הדברים האלה"
(שמות, כ"ד, ז'-ח').
תשובה לשאלה זו מופיעה במסכת שבת (בבלי, פ"ח, א'). על הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר"
(שמות, י"ט, י"ז) אמר רב אבדימי: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם"
. כלומר, לפי הגמרא, ברית סיני נעשתה בכפייה, וכל הסכם שנעשה בכפייה אינו מחייב מבחינה משפטית ומוסרית.
ואכן, זאת מסקנת הגמרא: "אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא"
(שם). המושג "מודעא רבה" פירושו עילה משפטית שיש בכוחה לבטל הסכם או חוזה; "שאם יזמינם [הקב"ה] לדין [ויטען]: למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם? יש להם תשובה: שקיבלוה באונס"
(רש"י שם, ד"ה "מודעא רבה").
מימד האונס בברית סיני ניתן להתפרש בדרכים שונות. רבנו תם קושר את האונס להתגלות הא-לוהית במעמד הר סיני: "דעל פי הדיבור (הא-לוהי) היה, והרי כבעל כורחם"
(שם תוספות ד"ה "מודעא רב לאורייתא"). כלומר, ההתגלות הישירה של ה' יצרה מצב של העדר בחירה חופשית; שהרי מי יכול לסרב לדיבור א-לוהי ישיר?
ניתן גם להסביר את האונס במצבם הנפשי של בני-ישראל במעמד סיני. הם נמצאים עדיין בהלם ובלבול מוחלט – רק לפני שבעה שבועות יצאו ממצרים, נסערים מן המאורעות הדרמטיים של הבריחה, רדיפת המצרים, קריעת ים-סוף והקשיים העצומים שהם נתקלים בהם במדבר. במצב נפשי כזה כל הסכמה או התחייבות אין בהם "גמירות דעת", שהיא התנאי להפיכת הסכמה למחייבת3. זאת הסיבה שקיבלו עליהם התחייבות, שכמעט לא הכירו את תוכנה ואת השלכותיה.
אם ברית סיני היא פגומה ולקויה, כמובן יש צורך בברית נוספת, שאין בה החסרונות של הברית הקודמת. ואכן, ברית ערבות מואב נעשית בסוף המסע במדבר, ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים. בארבעים שנה אלה העם למד את התורה כולה, ויודע בדיוק מה הוא מקבל על עצמו. בארבעים שנה אלה הם למדו את המשמעות של קיום המצוות – הן במישור האישי והן במישור הלאומי. ברית ערבות מואב נעשית א"כ מתוך ידיעה מלאה ודעה צלולה. ולכן דווקא ברית זו היא המחייבת את הדורות הבאים, ולא ברית סיני. רק כאן נאמר הפסוק: "ולא איתכם לבדכם אני כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת; כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' א-לוהינו, ואת אשר איננו פה עימנו היום"
(דברים כ"ט, י"ג-י"ד). מפסוק זה לומד המדרש (תנחומא ג' וכן רש"י שם): "ואף עם הדורות העתידים להיות [נכרתה הברית]"
.
לגבי ברית ערבות מואב ניתן לשאול: איפה מופיעה הסכמת העם? במעמד הר סיני עם-ישראל מכריז שלוש פעמים: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה"
(שמות י"ט, ח'); "ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה' – נעשה"
(שם כ"ד, ג'); "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו: כל אשר דיבר ה' – נעשה ונשמע"
(שם, שם, ז').
ואילו בברית ערבות מואב, שהיא כאמור המחייבת את העם לדורותיו, רק משה רבנו מדבר והעם שותק! איזו ברית זו אם העם לא מביע את הסכמתו המפורשת להיכנס לברית?
מסתבר, שתשובת העם ניתנה במעשה ולא בדיבור. מיד לאחר הברית בערבות מואב עוברים את הירדן לערבות יריחו, ושם מתקיים טכס גדול של ברית מילה לכל העם שנולד במדבר: "וזה הדבר אשר מל יהושע: ...וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים – לא מלו... אותם מל יהושע כי ערלים היו"
(יהושע ה', ד'-ז'). הסכמת העם להיכנס לברית מתבטאת בהסכמתו לקיים את מצוות ברית המילה, כפי שהסכמת אברהם להיכנס לברית מתבטאת בקיום ברית המילה לעצמו ולבנו: "ויאמר א-לוהים אל אברהם: ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך – הימול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם... והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם"
(בראשית י"ז, ט'-י"ג).
ואכן, מיד אחרי ברית המילה בערבות יריחו, מודיע הקב"ה ליהושע: "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם"
(יהושע ה', ט')4. כלומר, התהליך של יציאת מצרים וההתקשרות בין הקב"ה ועם-ישראל לא הסתיים במעמד הר סיני אלא בברית ערבות מואב, שראשיתה בעבר הירדן המזרחי עם משה רבנו וסיומה בעבר הירדן המערבי עם יהושע בן-נון.
ברית ערבות מואב היא זו שיצרה גם את הערבות ההדדית בתוך עם ישראל. על הפסוק "הנסתרות לה' א-לוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"
(דברים כ"ט, כ"ח) אומר רש"י על בסיס דברי הגמרא (בבלי, סנהדרין מ"ג, ב'): "שאף על הנגלות (עבירות הנעשות בגלוי) לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן... ונעשו ערבים זה לזה"
. הערבות ההדדית, המחייבת אותנו לאחריות ולאכפתיות כלפי כל יהודי, היא זאת שהופכת אותנו מאוסף של יחידים לישות לאומית מלוכדת ומגובשת. לכן, רק לאחר ברית ערבות מואב הופכים בני ישראל לעם במובן המלא של המילה: "לעברך בברית ה' א-לוהיך ובאלתו אשר ה' א-לוהיך כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לא-לוהים כאשר דיבר לך"
(שם, שם, י"א-י"ב). לא ביציאת מצרים ולא במעמד סיני נהיינו לעם אלא רק עם כניסתנו לארץ ההתנחלות.
למעשה, אפשר לטעון את טענת "מודעא רבה לאורייתא" גם לגבי ברית ערבות מואב. לפי רבנו תם הליקוי בברית סיני היה בהעדר הבחירה החופשית מול ההתגלות הא-לוהית. אבל ההתגלות לא הסתיימה במעמד סיני. במשך כל שנות הנדודים במדבר היו העם בתוך ניסים גלויים – עמוד האש ועמוד הענן, שהולכים לפני העם ומגינים עליו; המן, השלו ובארה של מרים, שמזינים את העם שלא בדרך הטבע. אמנם, ראוי להבחין בין ההתגלות הישירה בסיני לבין הניסים במדבר, כפי שעושה הרמב"ם(ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק ח', הלכות א'-ב'), אך בכל מקרה מדובר על מציאות ניסית, שעם ישראל חי בתוכה במשך עשרות שנים. האם בתוך מציאות כזאת לא ניטלת הבחירה החופשית מן האדם?.
זאת, כנראה, הסיבה שבגללה יהושע לא מסתפק בבריתות של משה, ובסוף ימיו הוא מארגן מעמד של חידוש הברית בשכם: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל ולראשיו ולשופטיו ולשוטריו ויתייצבו לפני הא-לוהים" (יהושע כ"ד, א')5. במעמד זה הוא נותן להם מחדש את הבחירה בין הדבקות בה' ובתורתו לבין עזיבת ה' והליכה בדרכי הגויים: "ועתה, יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת... ואם רע בעיניכם לעבוד את ה', בחרו לכם היום את מי תעבודון"
(יהושע כ"ד, י"ד-ט"ו). ובדומה לברית סיני גם כאן נענה העם לאתגר שמציב בפניו מנהיגו ומקבל על עצמו את עבודת ה': "ויאמר העם אל יהושע: לא, כי את ה' נעבוד. ויאמר יהושע אל העם: עדים אתם בכם כי בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו, ויאמרו: עדים... ויאמרו העם אל יהושע: את ה' א-לוהינו נעבוד ובקולו נשמע6. ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא, וישם לו חוק ומשפט בשכם"
(יהושע כ"ד, כ"א-כ"ה). היתרונות של הברית בשכם הם גלויים וברורים: בסוף ימי יהושע נמצא העם אחרי עשרות שנים של מלחמה והתנחלות בארץ ישראל, שרובן מתנהלות בתנאים קשים ובדרך הטבע7. כאן מכיר העם לא רק את התורה אלא גם את השילוב של הארץ והתורה, לא רק את ההשגחה הגלויה אלא בעיקר את ההשגחה הנסתרת, שפועלת בתוך הטבע וההיסטוריה. כאן העם הוא לא "עם לבדד ישכון", אלא מתחכך בעמי כנען ומושפע מתרבותם. בנקודה הזאת מגיע המבחן האמתי, ועם-ישראל עומד בו ברמה הגבוהה ביותר של נאמנות לה' ודבקות בתורה: "את ה' א-לוהינו נעבוד ובקולו נשמע"
(שם). אמרו מעתה: ההתקשרות בין ה' לעמו לא מסתיימת במעמד הר סיני; היא מתחילה בברית סיני, נמשכת בברית ערבות מואב וערבות יריחו, ונגמרת בברית יהושע בשכם. לא לחינם זכתה שכם בתואר "עיר הברית", כיוון שרק בה נחתמה הברית בין העם לא-לוהיו8.
הערות שוליים
- ד"ר בן-ארצי מרצה במרכז ללימודי יסוד ביהדות ובמכללות ילין וליפשיץ בירושלים. לאחרונה התפרסם ספרו: מגילת ששת הימים.
- מסתבר, שהברית "בארץ מואב" נכרתה "בערבות מואב על ירדן יריחו", כיוון שכל האירועים והנאומים של המחצית השנייה של ספר במדבר ושל ספר דברים התרחשו ונמסרו על הירדן. ראו: במדבר כ"ב, א'; כ"ו, ג'; ל"א, י"ב; ל"ג, מ"ח; ל"ג, ז'; ל"ה, א'; ל"ו, י"ג: "אלה המצוות והמשפטים אשר ציווה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו". וכן בסוף ספר דברים לאחר כריתת הברית: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו" (ל"ד, א'). המקום מזוהה עפ"י המסורת הנוצרית והמוסלמית באתר קסר-אל-יהוד, שנמצא על הירדן מזרחית ליריחו. אין ספק, שבסיסן של מסורות אלה הוא במסורת יהודית קדומה.
- "גמירות דעת" פירושה מצב הכרתי ונפשי שמאפשר קבלת החלטה שקולה ואחראית. לכן קובעת ההלכה ש"אסמכתא לא קניא", כלומר כל הסכם שנעשה בלא גמירות דעת מלאה ומוחלטת איננו מחייב מבחינה משפטית. ראו בהרחבה: רמב"ם, משנה תורה, ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"א, במיוחד הלכות ב', ו'.
- בעקבות הפועל "גלותי" נקרא המקום שבו נערכה הברית "גלגל". יש המזהים את הגלגל במנזר דיר חג'לה, שנמצא כקילומטר ממערב לירדן ליד קיבוץ בית הערבה ומאחז בית חגלה. בסביבת המנזר ליד הירדן נמצאת גבעה בולטת, שיש המזהים אותה כגבעת הערלות. ראו מאמרי בדף השבועי, פסח תשע"ג: הגלגל – מקומה ההיסטורי ומיקומה הגאוגרפי.
- ההזמנה הזאת מזכירה את הפתיחה למעמד ברית ערבות מואב: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל" (דברים כ"ט, ט').
- הקריאה "את ה' א-לוהינו נעבוד ובקולו נשמע" מזכירה, כמובן, את תגובת העם בברית סיני: "נעשה ונשמע". הביטוי "נעבוד – עבודת ה' – מקיף יותר ועמוק יותר מהביטוי "נעשה", שעניינו רק ציות לצו הא-לוהי, ומעיד על שלב גבוה יותר בהתפתחותו הדתית של עם ישראל.
- למעט הניסים שליוו את השלב הראשון של מעבר הירדן וכניסת העם לארץ (יריחו, בית חורון, עמק איילון).
- חז"ל ממשיכים את שרשרת הבריתות אל מעבר לחורבן בית המקדש הראשון. לדעתו של רבא במסכת שבת (פ"ח, א') רק הבחירה של עמ"י בתורה בגלות בבל היא בחירה חופשית במובן המלא של המושג: "אמר רבא: הדור קיבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב: 'קיימו וקיבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר". מסתבר, שרבא ראה גם את הברית בשכם כברית שמתבססת על הניסים הגדולים, שדורו של יהושע זכה לראותם. רק בגלות בבל, בימי אחשוורוש, נעלמו לגמרי הניסים הגלויים ונשארה ההשגחה הנסתרת בלבד. רק אלה התנאים שבהם ניתן להגדיר את הבחירה כחופשית לחלוטין, ואת הברית כתקפה לדורות.