היה היה - סיפורים על חלוצי יריחו

בית חגלה נוסד בראש חודש מנחם אב תשס"א. ההתיישבות בבית חוגלה החלה לאחר שמח"ט הבקעה לקח אותי ברכבו כדי לסלקני מההיאחזות אלישע, שם הייתי שבעה חודשים.

ההיאחזות אלישע הוקמה לאחר שריפת בית הכנסת שלום על ישראל שביריחו בסוכות תשס"א, אחרי שבראש השנה, ערבים שרפו את קבר יוסף. מח"ט הבקעה דאז נתן לי להיות בהיאחזות אלישע, כנראה כדי להקטין את הלחץ. היאחזות אלישע נמצאת רק 20 דקות רגלית מ בית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו.

תמיד רצינו- חלמנו לבנות את השכונה היהודית שם, בהאחזות אלישע. שם היה לנו ביתן גדול, קיימנו שם פעילות של תפילה ושעורי תורה ואפילו אירוע בחול המועד פסח. עשינו את מלוא המאמץ על מנת לקבל אישור להתיישבות באלישע. קיווינו וחלמנו שאולי נצליח להתיישב שם. אך לשוא.

כשהתחלפו המח"טים הייתי בחוץ. ישבתי בחוץ חודשיים, לבד או עם בני או בחורים אחרים. זוכרני לילה אחת ששמרתי. החברה ישנו ברכב ושמרתי בתורי. תרתי סביב סביב, הכל שקט. פתאום קפצה פלוגת חיילים מן הואדי בשקט גמור. הייתי המומה. לוחמים בשקט. בתחילה פחדתי...רציתי לצעוק משהו, אך נרגעתי שאלו חיילנו לתפארת.

באלישע למדנו עם הרב משה גינוט, רווק היה והתחתן באותה שנה, אהבנו אותו ואת המעמקים שלו. בנוסף עשינו סדנאות משחק עם שוחט מקרית ארבע וציירנו. צבענו את המכולות של המחנה עם סמלים של יריחו ועוד. התלמידים ממצפה יריחו היו באים להתפלל והכולל משלום על ישראל היה בא מדי פעם ללמוד, אפי איתם היה אתנו בפסח ועוד...

אחרי הרצח של אריה ובנו אסף זצ"ל התחלתי לישון במבנה ודברנו על התיישבות עם הרב דרוקמן וזמביש - אך בסופו של דבר הייתי בחוץ. הסתתרתי במחילה בצד הכביש ובכיתי הרבה. לאחר מכן חזרתי ועמדתי ליד המחנה עם הרכב והיתה שם אפילו פעילות.

בסופו של דבר, כמו שכתבתי בהתחלה, המח"ט לקח אותי ברכבו לבית חוגלה.כשעמדנו עם המח"ט ליד נבו החמה להטה והייתי מאושרת שנתן לי קרקע שבה אוכל להעמיד אוהל, עוקב מים וגנרטור.

במוצאי שבת פרשת בא (תשס"ז) נפגשנו עם כמה בחורים כשמטרתנו היא להיכנס למחנה אלישע, מחנה שפונה ע"י הצבא לפני כמה חודשים.

ברשותנו היו כמה מקושים שאיתם התכוונו לפנות את ערימות העפר שהצבא הערים כדי למנוע כניסת כלי רכב. לאחר פינוי הערימות נכנסנו למחנה.

במחנה היה הרס רב בכל מקום. נתקלנו אפילו בעצים שבורים. בריכת הדגים עדיין קיימת והבונקר הגדול באמצע המחנה גם הוא נשאר.

כאשר הגענו לקצה הצפוני עליתי על עמדה אחת בלי להאיר עם הפנס, כי זכרתי שהעמדה נמצאת מול מחנה האימונים של המחבלים, לפתע הסתובבנו לאור פנס חזק: אחד הבחורים אמר "מישהו הגיע" ואכן הצבא גילה אותנו. החיילים הגיעו בכוחות גדולים ודיברו איתנו בערבית.

לאחר מכן הם ליוו אותנו לתחנת משטרה. הבחורים כבר שוחררו עד חצות הלילה בערבות אישית ובתנאי שלא חוזרים לאלישע ל-15 יום ואני נשארתי במעצר כדי לבוא לפני שופט. המעצר היה בבית אל והשוטרים לא ידעו היכן נמצא הישוב כך שנאלצתי להדריך אותם.

המשטרה בקשה מהשופטת להחזיק אותי לעוד שלושה ימים במאסר על מנת להמשיך לחקור אותי. השופטת ההמומה אמרה לשוטר: אתה רציני?" ושחררה אותי בלי שום תנאי ובלי ערבות כספית.

מחנה אלישע נמצא בדיוק מאחורי בית הכנסת "שלום על ישראל" ואנו חייבים לשמור על הנקודה הזו. למשטרה אין אחיזה בחוק וכבר זו הפעם השלישית שבה מזכים אותי מכל וכל.

זה מאבק שהמחיר שלו כמה שעות טרחה במשטרה. לא נורא! יהי רצון שנצליח להתיישב באלישע ובכל יריחו.

ביום שלישי' אור לכז' כסלו, במסגרת 15 המאחזים שהוקמו בארץ, הקמנו נקודה על מבצר קפרוס.

כשלושים בחורים מהישיבה הגבוהה והתיכונית במצפה יריחו, הלכו בלילה שעה וחצי על הגבעות ממצפה יריחו עד לקפרוס. הליכה לא קשה לרוב, אך לקראת הסיום יש ואדי עמוק שמצריך ירידה ועליה קשה עד למבצר.

קפרוס שימש כמבצר טבעי לחשמונאים וארמונותיהם לחורף אשר ביריחו. צה"ל ניצל את המבצר ובנה שם בונקרים נהדרים. החברה התבצרו בבונקרים ללילה הקפוא ובבוקר התפללו בשמחה והתחילו לעבוד, לנקות ולבנות. ההישג הגדול הוא שהצבא התרגל לראות יהודים הולכים ברגל בכביש או בגבעות וציבור מצפה יריחו יתחיל לראות את קפרוס כחלק מן הישוב הרבתי שאפשר להגיע אליו בהליכה או נסיעה באופניים וכו'.

החברה מן הישיבה לקחו על עצמם לבקר במקום מדי שבוע לתפילות וטיולים ולתחזק את המקום.

כשיושבים בקפרוס - ארמונות החשמונאים הופכים להיות מטרה קרובה ואפשרית.

כך שוברים את העלילה של ה"מסוכן" מצד משרד הבטחון, שמשתקת את הציבור.

המאהל היה יפה היינו מרימים את היריעות ביום כדי שיכנס אור ובלילה היינו מורידים. אך בא הגשם. אותו חורף היה גשום ברוך ה', אך התרטבנו כמו ברווזים. כל הגג דלף מים, אני זוכרת את בני שמואל מסתתר מתחת לשולחן. אך המים נכנסים מכל צד. מתוך כך החלטנו שמחליפים את הגג לאישכורית. כך התחלנו לבנות את האוהל...

מועצת קריית ארבע תרמה לנו גנרטור גרוטאה שהיה עושה רעש אימים. היינו מדליקים אותו עם כבלים של רכב.

בראש חודש אלול שהקמנו את המבנה בא לבקר מפקח משרד החינוך .הוא שלח מפקח נוסף לשמוע את השעורים. אז כולם באו, התיישבו במאהל, הנשים והרב יצחק ספיר והמפקח ואני הלכתי להדליק את הגנרטור שיהיה אור. השיעור כמעט נגמר עד שהצלחתי להדליקו.

לידנו הייתה מזבלה של הצבא. היו זורקים שם רהוט יפה שהיו מחליפים. הערבים היו באים לקחת עם עדרי הגמלים שלהם. השתדלנו להגיע ראשונים לקחת מן השלל ואחר כך סקלנו אבנים בערבים שלא יתקרבו. כך היה רהוט למאהל, כורסאות וספות.

לא היה לנו מים. המועצה סירבה לתת לנו אפילו בתשלום. מצאתי בבית הערבה הישן, צינור מים קרים זורם מחוץ למבנה בשביל העובדים. השומר נתן לי להיכנס והייתי ממלאה. זה נודע למזכיר צופי. לא פחות ולא יותר הוא חכה לי עם ניידת משטרה. מים בקשתי. מצפה יריחו היו מוכנים לתת לנו בחינם שנה וחצי. אך להוביל את המים היה מאוד יקר. היה חייל חמוד בבסיס הסמוך שהיה נהג במוביל המים של הבסיס לנקודות של השומרים בסביבה. הוא פשוט היה נכנס שלוש פעמיים בשבוע והיה ממלא את המיכל. איזה אושר!

אך ביום כפור החליפו אותו. העבירו אותו לשומרון. בן יום נשארנו בלי מים. המים לא היו בשבילנו. המים היו לעצים ששתלנו מיד. חלמתי שמניקה אותם. כך עם דליים הייתי משקה אותם. זעקתי שצריכים מים לעצים. שלוש פעמים הגיע רכב מכבאי אש לתת לנו מים. כי מנהל התחנה היה גר במצפה יריחו.

לא היו לנו שירותים. היה חופשי בטבע. עד שקבלנו שירותים ניידים. היו מגיעות קבוצות לשבת. איזו טרחה במוצ"ש לרוקן את האסלות ולקבור זאת באדמה! לא אשכח!

איזו צפיפות. במבנה אחד היה צריך לישון, להתפלל- היה בית כנסת, לאכול- היה מטבח. הקמנו אוהל נוסף לבנות.

שבת אחת בלילה כשהלכנו לישון השארנו נר דולק. לאוהל כבר היו קירות מבפנים ללא גג. האוהל עלה באש. איזה מזל שבת אחת טרם נרדמה וראתה את הלהבות. וואוי! שבת- אסור לכבות את האש. בני ניסה בכוח אדיר להפריד את האוהל הדולק מן הקירות. גם הצבא הגיע – לא עזר. בסוף הצלחנו.