מעיין אלישע

מעיין אלישע הינו מעיין גדול הנובע ממזרח לתל יריחו.

זהו המקום בו ביצע אלישע הנביא את נס המתקת המים, על פי הנאמר בספר מלכים ב' (ב כב):

"וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו, וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הֲלֹא-אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל-תֵּלֵכוּ. וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-אֱלִישָׁע, הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה; וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. וַיֹּאמֶר, קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח; וַיִּקְחוּ, אֵלָיו. וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר ה', רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה--לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, אֲשֶׁר דִּבֵּר."

המעיין מהווה מקור מים עיקרי לתושבי האזור והיווה גורם משמעותי בעיצוב יריחו כמקום ישוב עירוני במדבר כבר בימי קדם.

מקור: ה-ויקיפדיה המשפחתי של דניאל ונטורה.

בספר מלחמת היהודים מזכיר יוסף בן מתתיהו את המעיין ואת נס המתקת המים על ידי אלישע (ספר ד', פרק ח', סעיף ג')

"ובקרבת יריחו נמצא מקור מים חיים עשיר, אשר מימיו טובים מאד להשקות את האדמה. המקור הזה נפתח בקרבת העיר הישנה, היא הראשונה בערי הכנענים, אשר כבש יהושע בן-נון, ראש צבא העברים, בחרב. ועל המקור הזה מסופר, כי לפנים היה משחית תנובת השדה ואת פרי העצים וגם מזיק לילודי אשה, ומימיו היו מביאים מחלה ומות לכל הברואים, אולם אחרי-כן נרפאו המים ונהפכו להיות בריאים ומפרים בידי אלישע הנביא... כי נגש אל המקור והשליך אל המים כלי חרש מלא מלח... לרפא את המים ולפתוח גידים מתוקים ואל ה' התפלל כי יותיר לטובה את יושבי הארץ... ובתפילה הזאת, אשר הקדים לה הנביא מעשים בתבונות כפיו, רפא את המקור, ותחת אשר היו המים לפנים משכלים ומביאים דבר ליושבי הארץ, החלו מהיום ההוא והלאה להביא ברכה..."

יוסף בן מתתיהו אף מדגיש את חשיבות המעיין לתושבי האזור על פני מעיינות אחרים (ספר ד', פרק ח', סעיף ג')

"ומלבד-זאת המקור מרוה ככר גדולה מיתר המעינות כלם, כי ארך עמק יריחו הוא שבעים ריס ורחבו עשרים ריס, והוא מגדל פרדסים נחמדים צפופים... ובצדק יאמר האומר, כי הארץ הזאת היא גן אלקים, אשר בו גדלים העצים היקרים וכלילי היפי למיניהם למכביר"

בהמשך אותו הפרק חושף יוסף בן מתתיהו פרט מעניין נוסף אודות המעיין (ספר ד', פרק ח', סעיף ג')

"כי בימי-החמה הארץ הזאת היא כיקוד אש, ועל-כן אין איש יוצא ממקומו על נקלה, אך המים השאובים לפני עלות השמש מרבים להתקרר בחוץ, ותכונתם היא הפך תכונות האויר אשר מסביב. אולם בימי הקר המים מתחממים וטובים מאד לרחוץ בהם..."

מקור: מכלול - מעיין_אלישע.

תיאור המעיין

מעיין אלישע נובע מזרחית לתל יריחו, אולם לדעת החוקרים נבע בעברו בתחתית התל. המעיין נובע ברום של 215 מטר מתחת לגובה פני הים. הספיקה המקסימלית של המעיין, שנמדדה בחורף, היא 236 ליטר בשנייה ואילו הספיקה המינימלית, שנמדדה בקיץ, היא 105 ליטר לשנייה כך שהספיקה הממוצעת היא 170 ליטר בשנייה. נפח הזרימה השנתי הוא כ-4.5 מיליון מ"ק ותכולת הכלוריד היא נמוכה, כ-30 מ"ג לליטר.

מקור: אלי שילר, קרדום: דו ירחון לידיעת הארץ - יריחו וסביבתה, חוברת 28–30 הוצאת אריאל, אב תשמ"ג, יולי 1983, ירושלים, עמ' 90.

המעיין כיום

בימי קדם היווה המעיין גורם משמעותי בעיצוב יריחו כמקום יישוב עירוני במדבר. במהלך ההיסטוריה נבנתה סביב המעיין מערכת של אמות מים ותעלות עפר, זאת מכיוון שהמעיין נובע בגובה של 50 מטר מעל שטחי השדות של יריחו ומאפשר את השקייתם באמצעות כוח הכבידה[5]. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נאגרו מי המעיין בבריכה קטנה ומשם נוצלו לצורכי חקלאות והפעלת טחנת קמח. בשנות ה-30 של המאה ה-20 החליפה מערכת צינורות מבטון את תעלות העפר, דבר אשר גרם להזנחת הטחנה[5]. במרוצת השנים נבנה סביב המעיין מבנה אבן וכיום מי המעיין נשאבים ישירות לתוך מערכת של צינורות. אולם למרות השאיבה ממשיך המעיין לשפוע לבריכה קטנה בתוך חלל המבנה. משם מובלים המים אל מערכת תעלות המנתבת אותם לשדות חקלאיים מחוץ לעיר.

מקור: מעיין אלישע באתר עמוד ענן.

בריכות מעיין אלישע

במהלך ההיסטוריה גילו תושבי יריחו שאם חוסמים את מקום הנביעה של המעיין, פורצים המים כבאר ארטזית במקום גבוה יותר. וכך על ידי חסימת מקום נביעתו הועלו מי המעיין לגובה של כ-4 מטרים ונאגרו ב-2 בריכות ייעודיות (צפונית ודרומית), אשר נקראות בריכות הרמה. הבריכה הדרומית מבין השתיים אגרה מים לשם הפעלת טחנת הקמח שפעלה במקום עד ראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 ואילו הצפונית שימשה, ככל הנראה, לאגירת המים במקרה של ירידת המפלס בבריכה הצפונית. לאחר התקנת מערכת צינורות הבטון נזנחה טחנת הקמח ואיתה גם 2 הבריכות.

מקור: אלי שילר, קרדום: דו ירחון לידיעת הארץ - יריחו וסביבתה, חוברת 28–30 הוצאת אריאל, אב תשמ"ג, יולי 1983, ירושלים, עמ' 93-94.