ואיפה יריחו שלנו?– הרב צבי יהודה

בס"ד

מתוך "ארץ הצבי" נאומי וכרוזי הרב צבי יהודה, הוצאת ישיבת בית אל – בהסכמתו של הרב מלמד.

בהחלטת מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל - החליטו גם על חלוקת הארץ

בהחלטת מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל - החליטו גם על חלוקת הארץ.

לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי-עשר - "ואת ארצי חילקו"!

איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה?!
ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום! שמע את הרב קוק זצ"ל!

אותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח. כך היה המצב לפני י"ט שנים, באותו לילה ובאותן שעות. למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל - היה לו צורך לבוא וכלום יתכן שלא היה בא?! התייחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שב"בית הרב" - ולאן יבוא אז אם לא לשם?! מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: "מאת ד' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו". נקבעה החותמת!

ב"ה שהגענו לכך שעתה אין מתחשבים כל כך בדעת הגויים

ועתה, עם המשך השתלשלות שלשלת הקודש בכל גווניה, מערכת דבר ד' המתגלה בכל מדרגותיה הרוחניות והמעשיות במאורעות מדיניים והיסתוריים, הגענו לשכלול פלא זה, ליום קדשנו זה - ובלי ה"מחותנים" הגויים, ברוך ד'! כל השנים הננו מבקשים מאת ריבונו של עולם: "ושבור עולנו מעל צווארנו ותוליכנו קוממיות לארצנו". זכינו השנה במידה מסוימת מעשית וסמלית זו לשברון עול הגויים מעל צווארנו - אשרינו!

דאי להזכיר כאן גם זה: באחרית ימיו של הרב מאיר בר-אילן זצ"ל, בנו של הנצי"ב, נערכה מסיבה חשובה מטעם "המזרחי" בה היה הוא היו"ר. במסיבה השתתף גם יו"ר הסוכנות אז, מר ברל לוקר, ונתכבד לשאת את דבריו. באותו פרק זמן נערך באו"ם הדיון לגבי בינאום ירושלים, וברל לוקר הזכיר בדבריו את ענין ירושלים בהגדירו אותה כבעיה עדינה, הטעונה הרבה טקט וטיפול זהיר וכו' וכו'. לעומת דבריו אלה התפרץ אז ר' מאיר ב"מאמע-לשון" וקרא מכסאו בקול רועם מאחורי גביו: "ווער הערט זיי?!" - מי מאזין לדבריהם? מי מתחשב בדעתם? הם יקבעו לנו מה נעשה בירושלים?! כזאת הייתה תגובתו של הרב בר-אילן, המלא גדלות של מדות, גדולה של קדושה, מתוך אמונה, מתוך תורה, מתוך קדושה, מתוך יראת שמים, מתוך ודאיות ולא מתוך ספקות.

הרבנות הראשית לא תקנה לומר הלל בברכה ביום-העצמאות כי חלק גדול מן הציבור שלנו אינו מאמין בגודל מעשה ד'.

אשר לעִצומו של יום, עלינו לברר לעצמנו כמה דברים:

בערב שבת קודם יום-העצמאות פנה אלי אדם חשוב אחד ושאלני, מדוע לא יתירו לנו רבותינו לברך על ההלל ביום-העצמאות? השיבותי לו, כי הוראת הרבנות הראשית שקולה וצודקת היא. תקנות הרבנות הראשית באות לכל הציבור כולו וכיוון שלצערנו ולחרפתנו חלק גדול מהציבור שלנו איננו מאמין בגודל מעשה ד' המתגלה לנו בכוננות מלכות ישראל, ובהיותו מחוסר אמונה הריהו מחוסר שמחה, ואי אפשר לחייבו בברכה. דוגמת הרואה את חברו ושמח בראייתו החייב לברך, שאם הוא שמח - מברך, ואם איננו שמח - אינו מברך.

הרב מימון, שכל כולו היה קודש לבנין עמו ונחלתו של הקב"ה - הוא היה מלא שמחה של אמונה ולכן קבע שבבית הכנסת שלו יאמרו הלל בברכה. הוא הדין למקומות דומים נוספים - צבא ישראל והקיבוצים הדתיים. אולם הרבנות הכוללת והראשית אינה יכולה לתקן ברכה כהוראה כוללת לכל הציבור, כשזה איננו מוכן לה. בישיבתנו-המרכזית נהגנו כפסק הרבנות, כי אין אנו "קלויז" של חוג מיוחד - שייכים אנו לענינו של כלל ישראל המרוכז בירושלים, ומכיון שבכללו של הציבור יש לעת עתה, לצערנו, ולבשתנו, עכובים בשלמות האמונה והשמחה, ומתוך כך - בחיוב הברכה, נכון הוא שננהג אף אנו כהוראת הרבנות לכלל כולו.